?אפשר להתנשק בחולון

1. נוסע אקראי קם משינה באוטובוס של אגד. הוא נמצא בדרכו לעשות סידורים בעיר. הנוסע רואה מרחוק פרופיל, קונטור בניינים מלבניים בצבע אפור וחאקי. כעבור מספר דקות האוטובוס חודר לתוכה של העיר: המעבר בין הלא כלום אל השטח הבנוי מתרחש בין רגע; מה שמפריד את החוץ החשוף מהפנים של העיר, הוא כביש וכיכר תנועה עם שלט שאותו הוא לא מצליח לקרוא. לרגע, אולי בגלל השינה שלא נותרה לחלוטין מאחור, הוא לא בדיוק מבין היכן הוא נמצא. פתח תקווה? ראשון לציון? יקנעם? חדרה? קריית חיים? אשקלון? תל אביב? דימונה? אין לנוסע כל דרך לדעת, והוא חושב: אותם בלוקים בכל מקום, אותם בולבארדים עם פרחים שיישרדו חודשיים, אותן שמות של רחובות, אותו נוף, אותן חזיתות עם טיח מקולף או שפריץ בלתי אחיד, אותן כניסות, אותם צבעים דהויים, אותם יחסי פרופורציה, אותן חניות, אותם חומרים. הנוסע נמצא בעיר גנרית, הוא נמצא, אולי, בשום מקום. והוא חושב לעצמו: הנה, זאת העיר הישראלית, הנה אנחנו בתוכה, הנה קרני השמש מטילות - באמצעות הבלוקים המשוכפלים - את אותה דוגמת צל.

ניתן לומר, פוסק הנוסע, שמה שמבדיל בין הערים הישראליות השונות, בגדול, זה רק השם. הוא משתעשע בכך שלא משנה, למעשה, היכן הוא נמצא או באיזה פעמון הוא תכף יצלצל. כי האדם שייפתח לו את הדלת יהיה, בגדול אותו אחד, אותו אדם: עם אותו לבוש, אותה שפת גוף, אותן חלומות, ואותן דעות.

נניח לרגע שהנוסע, או אנחנו, נמצאים בחולון. כן, אנחנו בחולון. מיד לאחר שנופלת עלינו הידיעה על כך שאנחנו בחולון, נשאלת השאלה הבאה: מה זה אומר להיות בחולון? מי הוא החולוני? האדם החולוני. מהם קווי המתאר של חייו. מי ייסד את העיר, מהן נקודות הציון הגדולות, המונומנטים, הפסלים הבולטים, המרחבים האורבניים שייחרטו בתוכנו. היכן הברים הטיפוסיים של העיר, אלו הליכות יאמץ התושב, המבקר, או כל מי שברצונו ללכת לאיבוד בחולון כדי לחשוב. איך נראית האשה החולונית. מה יפתיע אותנו בחולון. מה זה חולון. מה עושים בחולון?

אחרי סיבוב אחד בחולון, פה או שם, ימינה או שמאלה, הולך הרגל מרגיש שקשה לו לחשוב בבירור: אם המחשבות הסובייקטיביות שלנו הן במידה לא קטנה פועל יוצא של מאפייני המרחב שאנחנו חוצים, ואם העיר שלנו, חולון, מציעה לנו במידה לא קטנה, מרחבים סכמטיים, אותו פנים ואותו חוץ לכל עבר, ואם אי אפשר למצוא חללי מסתור או מחסה במרקם של העיר, תישאל השאלה, למשל, איפה מתנשקים בחולון: אפשר להתנשק בחולון?

2. אנא מאתנו, שלא נחשוב שחווית הערים הישראליות והמועקה הקיומית והמרחבית שעלולים לחוש בתוכן היא דבר מה אקסקלוסיבי. לא. אפילו בזה אנחנו לא מיוחדים. שכן מרבית הכיעור, הבעיות, וצרות האופקים של המקומות שבהם אנחנו מפקידים את ימנו, משותפים למה שניתן לכנות "מכת הערים המודרניסטיות", או "מכת האופנה המודרניסטית". חלק מהערים הללו נהרסו מרצון, איזה מזל!, אחרות – למשל תל אביב אם תרצו – מנסות להסתיר את מועקתן המולדת באמצעות איפור שמתאפשר הודות להשקעות כספיות (ניקיון במקום קופסאות קוטג' רקובות, שחזור בניינים יצוגיים במקום הזנחתם, וכו' וכו'). אבל ערים אחרות נאלצות, היום כמו לפני ארבעים שנה, להתמודד עם הפשעים הארכיטקטוניים שהותירו נסיכי המודרניזם. נסיכי הכת המודרניסטית. מכאן שגורלה של חולון, יראה לנו כל כך דומה לגורלן של, למשל, הערים החדשות במזרח גרמניה משנות השישים.

הבה נתעמק לרגע דווקא בהן, הערים ללא שם שנבנו בגרמניה הדמוקרטית (RDA) כחלק ממפעל ההבניה של האומה הסוציאליסטית. לצורך כך נכניס לתמונה שתי דמויות והתכתובת המרתקת שהתפתחה ביניהן במשך 15 שנה החל משנת 1963. דמות אחת היא הסופרת בריז'יט ריינמן (1933-1978) – יוצרת שעד 1963 חתמה על רומן חד פעמי בשם "שני אחים" והחלה בתכנון יצירתה המונומנטלית והבלתי מוגמרת "פרנציסקה לינקרהאנד", שעסקה בדמותו של אדריכל כל יכול ותלמידתו המאומצת (שהרומן נושא את שמה). השניים ניצבים בפני המשימה הדחופה – והכל כך ישראלית לכאורה – לבנות ערים ואומה עבור האדם החדש, בצילם של רעיונות מודרניסטים. ריינמן לא הספיקה לסיים את רומנה כיוון שנפתרה ממחלת הסרטן בגיל 39.

הדמות השנייה היא דווקא האדם שעליו ריינמן ביססה את דמות האדריכל הכל יכול. זהו לא פחות מהרמן הנסלמן (1905-1995): מגלומן, נרקיסיסט, חכם כמו שד, איש מקצוע שהאמין עמוקות בשכינת הקומוניזם הגרמני. הרמן הנסלמן הדגול, מי שהיה אדריכל העיר של מזרח ברלין, וחתם על פרויקטים איקוניים כגון "בית המורה", מגדל הטלוויזיה באלכסנדרפלץ, וכן בניינים רבים בשדרת סטאלין (כיום שדרת קארל מרקס).

התכתובת בין ריינמן להנסלמן נפתחת כשהנסלמן שולח לריינמן מכתב הערכה על הרומן "שני אחים". ריינמן, שהתעניינה בצורה אובססיבית בנושאי עיור בגרמניה החדשה, מנצלת את ההזדמנות כדי לחקור את הנסלמן. והנסלמן משיב לה בהתלהבות, לעתים אף בפטרוניות. החברות בין השניים שרדה עד יומה האחרון של ריינמן. למה מעניין אותנו כל כך הסיפור הזה? זמן קצר לפני לידת החברות, בריז'יט ריינמן נענית לקריאת המשטר הקורה לאינטלקטואלים להגר לערים התעשייתיות החדשות ולחיות לצד החברה הפועלת החדשה. העיר שנבחרה היא "אוייסוורדה" (Hoyerswerda), שם אנונימי - כמו חולון. מיד לאחר המעבר, אותו לקחה ריימן כניסוי על בשרה, היא מתחילה לחוש אי נחת קיומית בגלל התכונות הפיזיות של העיר החדשה. אי הנחת שלה עורר סערה בגרמניה עם פרסום מאמרה המפורסם "ניתן להתנשק באוייסוורדה?", שכמעט עלה לה בקריירה שלה. במאמרה, פורשת ריינמן סדרה של טענות על כישלון העיר המודרניסטית, כישלונות צורמים המשותפים לחלוטין לאלו של הערים הישראליות החדשות . ריינמן היא היא התושב המאוכזב, ואילו הנסלמן הוא האדריכל שמנסה להגן בכל כוחו על יסודות הארכיטקטורה הקומוניסטית. התכתובת הכל כך עוצמתית, רלוונטית לנו מתמיד, הוא שיחה מרתקת על ארכיטקטורה, על האדם והארכיטקטורה, על נקודות החולשה של הערים החדשות בעת שהן פגשו את האדם.

מהן הטענות? על מה הם דיברו?

נדמיין קצת את בריז'יט ריינמן מסתובבת ברחובות אוייסוורדה, מסתכלת לכל עבר ומתמלאת תחושה עמוקה שהמשטר והארכיטקטים, עבדו עליה. ריינמן, הבליינית והתוססת, שאהבה לשתות ולטעום נאהבים שונים, מה היא הרגישה כשגופה התהלך בין השיכונים השטוחים, המרקם חסר הדמיון והמתמטי של העיר הקומוניסטית. ראשית, הסופרת מזהה סתירה ומיד אומרת אותה להנסלמן: "מדהימה אותי חוסר השלמות של העיר בהשוואה לשלמותן של המטרות שהובילו לבניית הערים החדשות"..."אני מסתובבת ברחוב הראשי של העיר, הוא חסר החן! תכנון יהיר...הכל "טיפוסי", דירות "טיפוסיות", חנויות "טיפוסיות"...אין דברים ספציפיים. אני מבינה שעם השיכונים הגמורים אין מה לעשות, אבל, מה בנוגע לתכנון העתידי?"..."בעיר שלנו אין מרחבים אינטימיים"

הנסלמן: "ציטטתי לא מזמן בפגישה של נשיאות הוועד לאדריכלי גרמניה, את הביקורת שלך בנוגע לבניית אוייסוורדה, ובמיוחד את העדר האינטימיות שאת מרגישה בעיר זו. ובכן, לרוב האובייקטים האדריכליים שאנו שוקדים על תכנונם, אלו השואפים להיות ארכיטקטורה, חסרה "דיאלקטיקה". בוודאי שאין דרך לייצר מרחבים מרשימים בגודלם ומשמעותם, ללא המרחבים האינטימיים שייאזנו אותם וייצטלבו בהם". אך דעי לך שבאמצעות הסטנדריזציה של הבנייה ותהליך התיעוש, אנו מנסים לספק את כל מגוון הצרכים, כולל אלו שאת חשה כנעדרים. אבל כעת צריך לבנות זול ומהר ככל האפשר".

ריינמן: "אני מזהה סיבות רבות לעניותה המרחבית של הערים החדשות, למשל העדר הכישרון והדמיון של האדריכלים שמזוכים בעבודות. זהו דבר חמור בהתחשב בעובדה שהחברה שלנו עומדת בפני שינוי מהפכני – לידתו של אדם חדש שהוא גם קליינט חדש"..."בימים אלה אני בודקת דבר שמטריד אותי מאד, האם חשבת עליו?, הארכיטקטורה של העיר מזיקה למצב הרוח: היא תורמת להבניית הנפש באותה המידה שספרות, מוזיקה, ציור ופילוסופיה עושות זאת. "

הנסלמן, למרות הגנתו על הארכיטקטורה הסטנדרטית, מודאג למה שהוא מכנה "דיקטטורת הבינוניים": "...הארכיטקט א. צודק כאשר הוא אומר שלמרות הכל אנו דווקא זקוקים לכל אותם ארכיטקטים בינוניים, בלי כישרון, "קורקטיים", אלו שבונים באופן נקי ופונקציאונלי. עם זאת אי אפשר להתייחס לפרי עבודתם כעל אמנות."

ריינמן: "נראה לי שהבניינים המתועשים, גם אם נשלב בהם שינויים קוסמטיים בחזיתותיהם, אינם עבורי פני הסוציאליזם הרצוי. אני חוששת מהדבר הבא: הארכיטקטורה המודרניסטית זהה במזרח ובמערב. אינך חושב שארכיטקטורה לא קשורה למעמדות ולעמדות פוליטיות, אלא בגישה רוחנית מודרנית המשותפת לכולנו? אני צריכה לחשוב על זה, למרות שאין זה תרגיל חשיבה מרקסיסטי. ובכן, יכול להיות שגם המרקסיזם זקוק לביקורת ולמבט מחודש".

הנסלמן: "צריך סבלנות"

ריינמן: "תפקידם של הצעירים הוא דווקא לא להיות סבלניים"

הנסלמן: "צריך לתת לזמן לעשות את שלו".

ריינמן: "אבל אין אטמוספרה!, אין באוייסוורדה אווירה. עיר שגדלה באופן טבעי נושאת בתוכה ריח, צבע, ארכיטקטורה. העיר הצעצועית שלנו היא מלאכותית, הרחוב הראשי מרגיש משורטט, הכל דומה, אתה לא יודע היכן אתה נמצא! העיר הסטנדרטית מזיקה לנפש, עושה אותך חולה, היא מסוכנת. אין זמן להמתין עד אשר הזמן יעשה את שלו: אנו מוכרחים להתערב בזמן."

אנו מכירים היטב את תשובותיו של הנסלמן, מספיק לנו לקרוא את דבריהם של הארכיטקטים שבנו את הערים הישראליות. הבה נאזין עוד קצת לבריז'יט ריינמן, שהגבירה את צעקתה בעוד שמבלי לדעת, התקרבה לסוף ימיה.

ריינמן: "אשליות הנוחות הדומסטית והפונקציונלית, לא עושות עיר. צריך לתכנן ולהמציא לעצמנו את המרחב של הפנאי. אחרת כל מה שיש לנו זה הספרים, הטלוויזיה וקנקן הבירה...אני מדווחת: עוד שעמום בהליכה ברחוב הראשי...צריך מרקם ספציפי לנוער, הנוער רוצה לחוות עיר אמיתית, משהו מעבר לסדר החללי שמייצר ההיגיון של הסחר, הייצור והתיעוש...הייתי שמחה אילו היו ויכוחים ציבוריים על איך אפשר להפוך את העיר שלנו לשמחה ויפה".

ריינמן (ביומנה): "לא מזמן פרופסור הנסלמן סיפר לי על פתיחת תחרות לתכנון מרכז העיר. אני שואלת: לא כדאי שהארכיטקט יכיר קודם כל את המבנה החברתי והאינטלקטואלי של העיר לפני שהוא ניגש לתכנן אותו? יתכן שהתיאטרון המסוגנן יישאר ריק... אני ממשיכה לחלום על צוות מדומיין: חוקרים, כלכלנים, סוציולוגיים, אמנים ואנשי טכנולוגיה שיחשבו יחדיו לעומק על העיר החדשה".

ריינמן: "מה נעשה עם כל הארכיטקטים יוצאי הלימודים הטכניים? היכן ימצאו דוגמאות לארכיטקטורה אחרת, רחוקה מההיגיון השטוח? אני מחכה לסופה של ה"אובייקטיביות" בארכיטקטורה, למרות שכיום לא עושים אלא להילחם נגד הסובייקטיביות שלנו"..."אני רוצה מקום להתנשק בו".

בשנות השישים והשבעים אדריכלים ואדריכלות הרגישו מרוממים בעת שקיבלו על עצמם תפקיד והזדמנות עצומים, לא פחות מהבנייה כוללנית של מערך חיים עבור אדם שטרם הגיע. מי לא הרגיש פאזינציה עם מושג ה"עתיד"? השאלה היא באיזו דרך, באלו כלים ובאיזה איכות של דמיון אדריכלים ניגשו למלאכה. כדי לענות לשאלה זו, נדמה שהגיע הזמן לחזור לחולון.

3. ממעוף ציפור, במבט חטוף בגוגל הרת', ללא ספק חולון תיראה לנו כמו אוסף מחסני נמל, או מקבץ בלוקים השייכים למחנה פליטים. אם נבחן את התושבים ואת המכוניות מלמעלה, תנועותיהם במרחב תיראו לנו כמו תנועת רובוטים המשרטטים קווים ישרים על מפה שרק אדם משוגע וחסר כל דחף להמצאה יכול היה ליצור. ככה למדנו אדריכלות בארץ. רחוקים שנות אור מהוגים ככגון הנטורליסט האמריקאי ג'ון בורוז שבטקסט המכונן שלו House Building משנת 1876, הוא קורה לאדריכל, לכל אדם ליצור את ביתו לפי כל מה שהמורים שלנו גרמו לנו להזניח: תורת הקומפוזיציה, צבע, חומרים, וספציפיות. רחוקים שנות אור מכתבי גאודי, אותם לא הכירו לנו: "על האובייקט האדריכלי שאנו מתכננים: קודם כל להכיר אותו, אחר כך ללמוד אותו: להוציא מהתכנון כל שבריר שטחיות ובנאליות. ללמוד את האובייקט על כל הקשיים והמורכבויות שלו. לאחר מכן לנסות להלביש את ה"צורה" ל"רעיון", עם נטייה לפשטות אך תוך מתן דגש מיוחד על הקונספציה האמנותית – לא להניח את התכנון עד להשלמה מרבית של צרכיו כעבודת אמנות ".

במקום זאת ניסו להדביק אותנו בבנאליית המודרניזם, הסגנון הקלוקל שבקסמיו נפל עולם הצריכה, הקפיטליזם, הקומוניזם, והאסתטיקנים המאופקים שממלאים את כדור הארץ. כיוון שהמודרניזם לא הצליח לומר דבר, לנקוט עמדה מרחבית ספציפית וניסה להיות סגנון הבית לכל, מאפייניו הנן סיסמאות ריקות שיתאימו לכל דבר, ולפיכך לשום דבר.

עליתי, סוף סוף, לאוטובוס שיוביל אותי לחולון. אני מרגיש את התלהבות הנוסע, לא משנה לאן פניו פונות. כעת המטרה היא חולון, הזדמנות לגלות עולם חדש. בעוד שאני מתקרב אל הלא נודע, מאלץ את עצמי להרגיש תייר, אני מדקלם סיסמאות מודרניסטיות:

מיס ואן דה רואה: ""Less is More

פוקס: "Basic is Beautiful"

יוזף סטלין: “Quantity has a quality all its own.”

הנרי פורד: ""You don’t have to hold a position in order to be a leader.

הרבי מלובביץ': "Think goog, and it will be good"

אני יודע שלקחתי את האוטובוס הנכון: אדם שיושב לידי אומר בהפסקות של 5-7 שניות "חולון, חולון...חולון...חו-לון, חולון. אני שואל את הסובבים אותי היכן נמצא "מרכז העיר". אין תשובה ברורה. אני יורד, נראה לי שהגעתי ליעד! אני שמח. ההליכה מתחילה. הולך והולך, למרות שנראה שאני לא זז. ההליכה נדמית כביטול מושג השוטטות של החברים בנימין ופרנץ' הסל. כשאי אפשר ללכת לאיבוד בעיר, אני עצמי מתבטל. חולף על פני קוביות בטון עם שמות של נופלים. ממול, מישהו אוכל משולש פיצה.

אני מסתכל על שלטים: שיפודיות, פיצוציות, שיכונים, פארק שמציע "שיחות עם הזמן", 6 מסלולים, 6 חוויות. ישנה בחורה שלובשת שמלה פרחונית ירוקה ותיק עור לבן ורצועות קאובוי – אופנת חולון? שלט מכריז "בגובה עיניים". בזארים, קיוסט עם מבצעת רד בול. על הרצפה אני מוצא טבע דומם: חפישת אל-אם, עיתון וקונדום. הרבה יונים, עוד שיכונים. שיכונים שיכונים שיכונים. כביסה תלוייה מהמרפסות. חולפת בחורת אדידס. שופרסל. אדם ישן על כיסא מחוץ לירקן, כמו סצנת אדוארד הופר במזרח התיכון, ליד הירקן, סניף ליכוד. אני נכנס לעומק שכונת השיכונים. אני סופר שיחה אחת בכל 700 מטר. שאלה: מהי כמות האירועים האנושיים בחולון פר מטר מרובע? זוג רב בחולון, הבחור שותה קפה קר ברד. ספירת מלאי - דואר: יש. דגלים: יש. בנקים: יש. חנות בגדי נשים בשם "קפה הפוך": יש. עצב של העדר משמעות מרחבית: יש.

ההליכה ממשיכה: אסי חיות. וודקה פינלנדיה. 5 סוגי עמודי תאורה מעוצבים. חולון טורס, סלון חולון, מרכז מסחרי חולון, מספרת חולון, מוניות חולון. הו! הצורך לכנות מקומות בשמה של העיר.

החלופה לשיכונים האופקיים הנצחיים: שיכונים אנכיים. אני רואה אחד עם קורניז אופקי, קומת עמודים וחנויות בקומת הקרקע. אני חולף על פני בית קפה שמשמיע "הו דון קושוט". איפה אני נמצא? אומר לעצמי: לא להגיע לשום מקום, אלא ללכת, לנוע. כעבור שעתיים, ההחלטה היא לשבת ולעשות תצפית ב"קפה קפה". קריאה של כמה עמודים מסיפורי מ.ר. ג'יימס. אני חושב: האם עלילות גותיות כה רחוקות, יפחידו את הקורא החולוני?

אני מאזין לשיחות שמגיעות אלי מהשולחן ליד:

• "אסור לי לשכוח לשתות כוס חלב חם בלילה, אחרת אני לא נרדמת."

• "כוס חלב קר! לא חם".

• "אסור לי לשכוח".

הם ביקשו מהמלצרית לצלם אותם. הם חמישה, ורוצים מזכרת מהמפגש בחולון. השולחן מבקש חשבון, בנפרד.

• "פעם הייתי חושבת רק על הקניות של היום, עכשיו יש לי שיטת יעול: לחשוב מראש על הקניות של היום ושל מחר, מעין תרגיל זיכרון".

שולחן אחר:

• "בואי ניקח סלט חלומי".

• "אני אייס קפה לייט".

• "יש ביוגה כמה בחורים אבל הם נשואים. יוגה זה מאד מדבר אלי, זה מאד מרגיע ומחזק."

• "פה בפנים קר ובחוץ חום אימים"

המלצרית מגיעה:

• "מה יש עם קצפת?"

• גלידה וניל וגלידה שוקולד"

• "אחשוב על זה".

המלצרית הולכת.

-"פה זה יקר, נצא החוצה נקנה שוקובו".

בשולחן אחר יושבת רביעייה עם 4 סלולריים, הם גולשים בו זמנית. הגיע הזמן ללכת, אני כבר מרגיש מלנכוליה. בדרך לתחנת האוטובוס, אני סופר שיכונים. זה מרגיע, זה מחזק. אני מחכה, האוטובוס מגיע ואני עולה עליו מבלי לשכוח לברך את חולון לשלום. הפרידה היא קשה, למרות שכנוסע מקצועי, אני רוצה לחשוב על היעד הבא. אני רוצה להפוך לנוסע מתמיד. לא משנה לאן. אין לי מושג מה מצאתי ומה לא מצאתי בחולון. אין לי מושג למה, אבל בא לי שיכונים, עוד שיכונים. חושב לרגע על בריז'יט ריינמן, ועל אי הנחת שלה באוייסוורדה. שואל את עצמי: אפשר להתנשק בחולון? אפשר למצוא אינטימיות ואנושיות בעיר הישראלית? אין לי מושג, אין כל דרך לדעת. צריך לתכנן את הנסיעות הבאות ולבדוק מה קורה.