top of page
  • Writer's pictureurielkon

בנתיב הבריחה



1. אתמול, בשעה 13:25, ברחוב מנדלי מוכר ספרים בירושלים, הייתי עד לכריתת עץ.

ישבתי על עציץ בטון שצמחים יבשים בתוכו; ונמלים. אני חושב שהן גססו; לא הפריעו לי. נדנדתי את הרגליים, קראתי ב“פריז, צרפת“ של גרטרוד שטיין והתבוננתי בעובדים: הם פינו את העץ באיטיות ובצורה אופקית. בעדינות כמעט, כאילו מדובר בבן אדם. המכונות עבדו בשקט.

משהו נוצר ביני לבין העץ הספציפי; או בין העץ לספר. משהו נוצר בין כולנו; שותפים לעננת אבק סמיך, שטשטשה את האווירה בפילטר זהוב; ספיה. היינו תמונה ברחוב אקראי בירושלים, עם אדם בודד שקורא ושותה מתוך פחית קולה ועץ מפונה בצורה אופקית על ידי קבוצת עובדים שקטה.

כבר לא יכולתי לחזור הביתה. בשל מה שראיתי, או מה שכתבתי, או מה שחשבתי; אולי בעצם בשל מה שעשיתי.

היו לי בתיק שלושה ספרים שהספקתי לקחת, עט, מחברת שחורה ו־43 שקלים. החברים שמעו? ידעו? פעלו? טלפון אחד וצליל לקוני של מילה אחת או שתיים מחבר, או מי שקראתי לו חבר, “אתה?“, “שלשום“, הספיקו לי כדי לדעת שלא אוכל ליצור עוד קשר עם איש.

המשימה היא לא לחשוב. מאתמול אני מסתתר. אני קורא בשולחן האחורי של סושייה סוג ב‘, כזאת שבסוף המשמרת מוציאה למכירת חיסול רולים מתצוגה. דפי הספר סופגים רוטב סויה. אני קורא בחדרי המתנה במחלקה לרפואה משלימה של קופת החולים שלי. שעה בכל חדר. אחר כך בסניפים אחרים.

העברתי את הלילה על בד שהונח על בלוני גז הקשורים לחביות בירה בחלקו האחורי של פאב. נשארתי. מעולם לא היה לי קשה כל כך להמתין לסופו של הלילה בקרב הבליינים. הייתי עייף. על מה הם דיברו? מה הם עשו שם? כשהמנקה פתח את הדלת בבוקר, הוא אפשר לי לצאת בלי לשאול אותי דבר. חשבתי שהשינה המאולתרת כנראה אינה חריגה עבורו וגם לא העדר התקשורת המילולית בין בני אדם. יצאתי החוצה, הלכתי עד העיר המזרחית והתיישבתי בלובי של בית מלון. הזמנתי קפה פילטר והתחלתי לקרוא. ניסיתי שפרצופי ישקף את האושר הנינוח של התיירים. ניסיתי לחשוב מה גבול ההישארות המקסימלית שלי במקום מסוג זה. שעתיים, שלוש? מולי ישבו אנשים בודדים, מזוודה בצד, מבט מופנה הצידה או קדימה - סטטי. היינו תפאורה. כפילים בסרט נטול עלילה. מושלם. כל מה שרציתי הוא לקרוא. באופן מפתיע, לא היו לי בעיות למצוא מזון. עם תום העמוד האחרון של קובץ הסיפורים של מלך הסוהו האנגלי ג‘וליאן מקלארן־רוס, “טוסטוני סבון“, קמתי והתהלכתי ברחובות המזרח. שם ניסיתי להיראות זר. במערב ניסיתי להיות יהודי. האם הצלחתי? אינני יודע. אכלתי זיתים בסופר, אכלתי שקדים ופירות יבשים חינם, בשוק. טעימות של לחם עם שמן זית. כפית גלידה בטעם אקראי. הייתי מלך המבצעים. קורבן תעשיות המיתוג של חברות חדשות. וקראתי. למרות הכול קראתי.


2. גופי נעשה קליל. אמרתי לעצמי: אני בריא. יום אחד ישבתי בספרייה שכונתית. נהניתי. יום אחד הייתי בכנסייה. יום אחד התבוננתי באנשים החולפים ברחוב הנביאים. יום אחד בכיתי. יום אחד גנבתי ספרים משומשים. איפה ישנתי? בחניונים. מקלחת? בתחנה המרכזית. התחלתי לפגוש אנשים אחרים, ללכת בנתיבים חלופיים. 15 שנים כאן ולא הכרתי את עירי. שלושה שבועות הייתי באופן קבוע בספרייה, במכון ללימודי היסטוריה. נכנסתי ראשון בבוקר. המצאתי לי חיים חדשים: שלום, אני חוקר מסעות אנגלים בפלשתינה מסוף המאה ה־19. כעבור ימים ספורים המומחיות הפכה לאמיתית. ניהלתי שיחות ועיניי נצצו מתשוקה. כישוריי הגיעו לשיאם, תאמו את הרגע שבו התחלתי לקבל הצעות מהעובדים. הפסקת נס־קפה עלית במאג שקוף, עם הרבה סוכר. כזה היה לי בקיבוץ. אני מסתכל על השתקפותי בזכוכית, ואני נזכר בטעמים הפנימיים של מתנדבת מיפן שאהבתי. הנס־קפה קיבל לרגע את טעמה של המתנדבת. לגמתי אותה. נזכרתי בקריאה ב“ז‘רמינאל“ של זולא בקיבוץ במשך יומיים, בלי לזוז מהכיסא. נזכרתי בקריאה בז‘יד בנהר הירדן. מאלרו בחיפה. נזכרתי בקריאה ב“חיי איכרים“ של ג‘ובאני ורגה בין הריסות הכפר צובה. ונזכרתי ב“האי“ של סטופריץ‘ בקפה קפולסקי בערד. דמיינתי דברים עד שהשתקפות פניי בזכוכית החזירה לי את פניו של אדם עייף, והחזר האור מהזכוכית הביא אותי אל הספר האנגלי. כעבור חמש דקות נפלטתי אל תוך המציאות וממנה החוצה אל הרחוב, אל השקיעה שנמצאה שם עבור אלה שנוהגים להסתכל על שקיעות.


3. כמה זמן עבר? חודש? אתמול סגרו את הספרייה לשיפוצים. אכלתי שלושה קרקרים ולקחתי איתי את ריח הנפטלין ואת ארומת המעילים הישנים. יצאתי החוצה כדי לא לחזור.

אחרי חצות נהגתי ללכת ברחובות שבהם פעם התרחש היומיום שלי. מקום זר, אבל ידעתי את הדרך הביתה.

התגנבתי שלוש פעמים. לקחתי ספרים וערכתי חיפוש נואש אחר מטבעות של עשר אגורות. בבוקר ביקשתי מזקנה שתפרוט אותם תמורת טיפ. ספרים, כסף לקפה, מזון בשפע. לא חסר לי דבר. שיחות? ניהלתי כאלה עם עצמי. לפתע פתאום היו לי שרירים. הלכתי והלכתי. רצתי, אבל הפסקתי להרגיש שאני בורח. קראתי ספר של רמי דה גורמון. קראתי כרוניקות של רוברטו ארלט. את הספרים שסיימתי השארתי כמתנות בתיבות דואר של זרים.

נשמתי וחשבתי. חשבתי באופן סיסטולי ודיאסטולי. ביקרתי במוזיאונים ושהיתי בחללים מרוקנים.

יום אחד צעדתי עם שיירה של הולכי רגל, והתפללתי.

ביום אחר שתיתי בקבוק יין, וחגגתי.

במשך שבוע צפיתי במשחקי כדורגל על מסכי הברים. אכלתי בייגלה. צפיתי במלחמה אחת, גם מהבר.

רקמתי דרכים להשיג ספרים חדשים, וקראתי אותם בעיר המזרחית. לרגעים פחדתי מהצל שלי עצמי. ומהצל העצמי של הצמחים בלילה. ומהשחור העצמי של המדרכות. בימים אחרים זרחתי והתמלאתי אושר. אלה היו ימים מעטים.

הייתי אז מאושר?


4. קיבלתי החלטה לא לחזור.


5. התחלתי לשהות בעיר העתיקה. חציתי בריצה את ממילא. פעם, באמצע תרגיל מלחמה, שישה תיירים אמריקאיים צרחו, והספקתי לומר להם, תוך כדי תנועה, שמדובר בהצגה. שמתי לב שקולי השתנה, אבל הנה, עדיין מתאפשר לי לתקשר.

יום אחד קראתי ספר מתחילתו ועד תומו באכסניה ברובע הנוצרי. היה זה מלון צליינים. ישבתי בשולחן בגינה. קפה אחד ליום שלם. השמש גרמה לי להירדם; שינה ללא חלומות. התעוררתי ומולי ישבה נערה. עורה הקרין את המתח של השלבים האחרונים בין נעורים ובגרות. “אתה עייף?,“ ניהלנו שיחה שארכה 20 דקות.

סיפרתי לה הכול. זאת הייתה הפעם הראשונה. הוזמנתי לנוח בחדרה, לבד.

התעוררתי רעב למחרת היום. היא הייתה שם, בפינה. קמתי והתחבקנו. כשידי זחלה אל תוך מכנסיה, רגע החיבוק הפך חזק יותר. אבל מיד נפלטתי החוצה מחדרה, בחיבה. היה לה חיוך גדול ובוהק. היא סגרה את הדלת באיטיות.

כבר הייתי בחוץ כשמצאתי בכיסי 200 שקל. תגובתי הייתה להסתכל לשמים. מעבר לשמים. קיבלתי את הנדבה הראשונה בחיי. ואהבתי את זה.

בלי לחשוב פעמיים נסעתי לתל אביב לקנות עותק של מסעותיו של ג‘אקומו קזנובה, “חיי עם נזירות“, שחיכה לי זה חודשים. הייתה זו דרכי לומר תודה. נכנסתי לחנות וכעבור עשר דקות יצאתי: 106 שקל.

בתחנה המרכזית קניתי כרטיס אוטובוס; בחרתי מתוך האופציות שהופיעו בכתב אדום בלוח המודעות. חדרה. בחרתי בחדרה. העיר בלי קולנוע. בדרך קראתי את הספר כשהנוף חולף אופקי במסך חלוני. סיימתי אותו בכיכר העירייה. קניתי נקניקיות ונדדתי בעיר עד שהתגלה לי יער קטן.

הדלקתי אש בעזרת ענפים וכמה מהדפים שתלשתי מהספר. אכלתי; אולי שרתי שיר כדי שלא אפחד. לבסוף נרדמתי עם הספר ככרית. הרגשתי, משום מה, שאני מחזיר את הספר ליער.


6. לילה אחד חזרתי לירושלים בפעם האחרונה. אורות רבים דלקו. מרחבים אחרים היו סמויים מהעין.

בשלוש נכנסתי לביתי; הקצבתי לעצמי עשר דקות. התבוננתי ברהיטים שריפדו את חיי הקודמים. שכבת אבק דקה כיסתה משטחים. ריח מוזר יצא מהשטיחים. מהברזים נזל דבר מה חום כהה. התקלחתי. הסתכלתי. אספתי קופסאות שימורים. וספר אחד.

אמרתי לעצמי: סוף סוף, הבחירה החשובה, לפני האי הבודד. בתיק - האוכל והספר. בשקית מבד - ספרי אמנות למכירה.

ברגע האחרון התמלאתי נוסטלגיה והחלטתי, לא משנה מה, לישון יום נוסף במיטתי.

בבוקר קמתי, שתיתי, יצאתי בריצה, מכרתי ספרים וירדתי לנגב.

בפונדק הדרכים קראתי כמה עמודים.

חיכיתי ושאלתי; בסוף גם פגשתי את האנשים הנכונים. כל השאר קרה במהירות, כמו טקסט שעומד בפני הדד–ליין, רגע לפני ההדפסה. כשחציתי את הגבול בסיני, פחדתי. פחד פיזי עמוק, בפעם הראשונה. כל דעותי הקדומות, ערכו יחדיו מסיבה ואז הגיע הטרנזיט.

אני זוכר שלפני שנרדמתי עבר במוחי הסיפור “מסע אל הגרעין“ של אלחו קרפנטייר, העוקב אחר חייו של אדם ממותו ועד הלידה.

כמו בסרט גרוע, פתחתי את חלוני והשלכתי את הספר, רוח חמה שטפה את פניי. עצמתי עיניים, ומאז את הסיפורים אני מספר לעצמי, בלי ספר.


7. הגעתי לגרמניה בדרכים קלות: עשיתי שימוש באזרחותי השנייה, ניגשתי לשגרירות, טסתי; התקבלתי בחום.

מאז אני לא חושב על מעוני הקודם, ולא על עירי. חוץ מפעם אחת במהלך שוטטות במפה וירטואלית. אבל אז, לא האנשים הופיעו, לא הזכרונות ולא המרחב. אלא רק, אך ורק, כמובן, הספרים.


19 views0 comments

Recent Posts

See All

Comments


bottom of page