במרחק שבוע ממותו של גבריאל גרסיה מרקס, לאחר ששככו הילולות האבל ונרגעו סלטי הסופרלטיבים, אפשר לחזור ולהתבונן בפועלו - על גדולתה ועל חסרונותיה, כדי לבחון את דמותו ואת תקופתו, של הסופר הקולומביאני שלנצח יהיה כלוא בין היות מותג להיות סופר; שכנראה לעד ינוע בין האהבה הבלתי מעורערת כלפיו בעולם, לבין מקומו הריאלי בספרות הלטינו אמריקאית.
קל להאמין ש"מאה שנים של בדידות", רומן הדגל של גבריאל גרסיה מרקס, עשוי להיבחר כמתנה מועדפת בקרב רוקדי סלסה בחוגים לגיל המעבר בדרום קוריאה, ובמקביל להתקבל כלא פחות מ"מטאור ספרותי" בחוגים ספרותיים במזרח התיכון (למשל בישראל), שהרי הקונצנזוס עליו ידוע. ואולם, מעברו האחר של העולם, באמריקה הלטינית, יצירתו ותרומתו הספרותית של גרסיה מרקס נתפשות כיום באמביוולנטיות לכל הפחות, אם לא כדבר בעייתי בעליל; יהיו שירחיקו לכת ויסווגו באירוניה ספרים כגון "שניים-עשר סיפורים נודדים" או "על אהבה ושדים אחרים" כמייצבי שולחנות מתנדנדים. פער עצום זה ביחס לכתיבתו של גרסיה מרקס, הנפרש בין קונצנזוס מוחלט בעולם ורתיעה ואף רגשי דחייה באמריקה הלטינית, מחייב אותנו לשאול כיצד נוצרה אותה דיכוטומיה בין מה שהעולם מבין כ"ספרות לטינית" לבין הספרות הלטינו-אמריקאית עצמה, זו שמתפתחת באופן אורגני, נלמדת ומוערכת במקום היווצרותה.
תחילה מבט היסטורי חטוף. שנות השישים היו השנים שהספרות של גרסיה מרקס ושל קומץ סופרים נוספים (פואנטס, קורטאסר, דונוסו, ורגס יוסה, ועוד) כבשה בהן את העולם בין לילה. בקריאת ספריו של גרסיה מרקס הרגיש העולם שהוא מגלה דבר מה חדש, כובש מרחבים לא מוכרים ומתמוגג. אלו היו כאמור שנות השישים, ויש טעם לזכור שבמקביל לפרסום הרומנים הראשונים של גרסיה מרקס – נאמר, בתקופה שבין המלחמה הקרה, המהפכה הקובנית, הגעת האדם לירח, התנועה ההיפית ומלחמת וייטנם - הומצא והוטבע מושג חדש: "העולם השלישי". סביב מושג זה התארגנה אותה ספרות "אקזוטית" בשוק האירופי, כדי לצייר את אותו עולם, העולם השלישי, לרווחת האדם המערבי.
כך יצא שהספרות של גרסיה מרקס תרמה רבות לפיסול דימוי גרוטסקי ופרימיטיבי של אמריקה הלטינית: עוני אימפרסיוניסטי, דיקטטורים חביבים, נופים בתוליים, דמויות מגוחכות בעלות שמות אבסורדיים, נפשות מלודרמתיות, והתרבות - ישות שכף רגלה לא דרכה ביבשת. במובן זה, ספריו של גרסיה מרקס עזרו לגבש נרטיב ארוצנטרי, שעיקרו דיכוטומיה בין "מסורת" פרימיטיבית, ססגונית ומיסטיקנית-לטינית, לבין "קדמה" ו"פיתוח" מערביים זוהרים, שציפו למדינות העולם השלישי מעבר לפינה, לכאורה. זאת כמובן לאחר שמדינות אלה ילכו במסלולי תוכניות המודרניזציה שנכפו עליהן, במטרה להתאימן למודל הקפיטליסטי-מערבי האופטימלי.
ובאותן שנות השישים והשבעים, בעוד מדינות העולם השלישי מצפות לגאולתן, הספרות של גרסיה מרקס שהחלה להימכר באירופה בכמויות תעשייתיות או בכמויות "גלובליות", מגיעה בדיוק בזמן: כדי לבדר, לתת קצת "צבע מקומי" וקסם היא מתארת מציאות זרה ובעיקר ציורית לצריכה מאסיבית. מציאות העונה על הצורך לחוש חמלה, להתרגש, המעוררת רצון רגעי למתן עזרה והתמוגגות מהנחת האישי של האדם ה"מפותח" אל מול ההזנחה של האחר הסובל אי שם בעולמו הקירקסי והקדם-קדמה קפיטליסטית.
לקראת הפריצה הגלובאלית של גרסיה מרקס היה העולם המערבי והקרטזיאני צמא לריגושים אתניים ומלא פנטזיות על טריטוריות רחוקות. עם תום עידן הקולוניות, שהתאפיין דווקא בכיבוש וניצול של מרחבים גיאוגרפיים – באה הספרות האתנית של גרסיה מרקס וסיפקה אותה טריות ותשוקה מלווה נוסטלגיה שחשו במדינות המפותחות כלפי העולמות הרחוקים שכבר לא נשלטו בידיהן באופן ממשי. אלא מה, בדיוק בנקודה זו עשו הספרות של גרסיה מרקס ושל יתר סופרי ה"בום" שירות הפוך מהמתוכנן: במקום לתת לאלה "שאין להם קול" לדבר באמצעות הספרות, הם מסרו את הסיפור על פי הקונבנציות שאירופה וארה"ב ציפו להן: עולם המחולק לגזעים, ובו חלוקה היררכית, וספרות המוגדרת על פי יחסה לאירופה. כך הושלם המהלך הספרותי-מסחרי הלטינו אמריקאי: במכירה מאסיבית של זכויות תרגום ברחבי העולם, תוך חסימה בלתי רצונית של הספרות הלא "אקזוטית" והאורגנית שנכתבה באותה יבשת. ספרות בעלת אותנטיות פיקטיבית, למשל בעיניי ההוגה הקטור ליברטלה, היא זו שקודמה בפועל, למרות מאמציה לכלול מסורות שבעל פה, סונג-בוקס מקומיים, ביטויים בדיאלקטים נדירים ותיבולי פולק.
בתוך האקלים הספרותי החדש, אי אפשר שלא לשאול בהתפעלות כיצד נבנה המכניזם הספרותי המצליח באופן קיצוני של גרסיה מרקס, זה שאיפשר לו, אם נרצה, לכבוש את העולם. או לעולם לכבוש אותו. הרי אבותיו הספרותיים והשפעותיו הגדולות (פליסברטו ארננדס באורוגוואי, חואן רולפו במקסיקו, חוסה לסאמה לימה ואלחו קרפנייה בקובה) נותרו מאחור מבחינת הצלחתם, וזאת למרות, ואולי בגלל יכולותיהם הספרותיות המובהקות יותר. אם נבדוק נגלה שגרסיה מרקס לקח את השפעותיו הספרותיות והתאים אותן לפורמט ארוך, קליל ונגיש יותר. שפתו הקולומביאנית הייתה יפה, גמישה – מתאימה לקטנים ולגדולים כאחד. הפרובלמטיקות הפוליטיות-חברתיות באמריקה הלטינית הופיעו בספריו באופן דידקטי, כמעט ליטרלי; קל נורא היה לתרגם את האלגוריות הקליטות שלו בחזרה אל הריאליזם ואל המציאות, כדי לדון בהם חזרה בבית הקפה או במפגש הפוליטי של השמאל הפורח. אלן פאולס, אחד הסופרים הלטינו אמריקאים הבולטים בשני העשורים האחרונים טוען כי הנוסחה של גרסיה מרקס נוצרת כשהלה מחליט להפגיש בין "הוליווד" לתכנים לטיניים. חוקר הספרות ד"ר דניאל בלאושטיין, מזכיר באותו הקשר את הדמיון בין סופו של "אהבה בימי כולרה" לבין סדרות אמריקאיות נוסח "ספינת האהבה".
הדיון על מרכזיותו של הפן המסחרי-מאסיבי והקולנועי בספרות של גרסיה מרקס אינו דבר חדש, הוא עמד בבסיס הביקורת על הסופר עוד בימי פרסום יצירותיו החשובות בעולם. דוגמא לכך היא מאמרו של הבמאי פייר פאולו פזוליני מ-1973, שכותרתו "גבריאל גרסיה מרקס: סופר בלתי ראוי". פזוליני טוען כי "נראה שמקובל להחשיב את "מאה שנים של בדידות" של גרסיה מארקס יצירת מופת. עובדה זו נראית לי מגוחכת לחלוטין. מדובר על רומן של תסריטאי או של קוסטומבריסט הכתוב בחיוניות רבה ובמנות גדושות של מנייריזם מסורתי בארוקי לטינו-אמריקאי, שכמעט ומותאם למפעל קולנועי אמריקאי גדול. הדמויות כולן הן מנגנונים מומצאים – במיומנות נפלאה לעתים – על ידי: תסריטאי. יש לו את כל ה"שטיקים" הדמגוגיים המיועדים לייצר הצלחה מסחררת". פזוליני טוען כי הסטרוקטורות הנרטיביות של גרסיה מרקס מבקשות להיות "קולנועיות". לדבריו, הנאת הקורא בגרסיה מרקס נובעת מיכולתו לראות לנגד עיניו את הדיאלוגים וההתרחשויות של הספר בצורה קולנועית, כעולם ויזואלי גרידא. מבחינת פזוליני, ספרות טובה היא תסריט גרוע ולהפך: ספריו של גרסיה מרקס היו תסריטים מעולים. עוד הוא מוסיף וטוען שהיחס אל הקורא הוא של עליונות; על ידי פישוט הדרמה, הגשתה במיידיות על ידי ביטול הבעיות האמיתיות ואיתן ביטול המסתורין הספרותי, משתעבד הספר אל כוח הגמוני– הלא הוא המו"ל ולא הקורא.
בעיה דומה זיהה הסופר הלטינו אמריקאי הגדול חואן חוסה סאר אצל גרסיה מרקס בפנייתו אל הקורא; לדברי סאר גרסיה מרקס פונה ישירות אל ה"קהל", אל ה"מסה", שכן יש לו מרחב מסחרי שמגן עליו. זאת בשונה מסופרים שבדמיונם כותבים אל הקורא, אותה ישות אינטליגנטית ויחידנית. הפנייה המודעת אל המסות, היא זו שלפי סאר או בלאושטיין גרמה לגרסיה מרקס לחזור על עצמו שוב ושוב, להעתיק מעצמו ולבטל לחלוטין את ההישגים המרשימים שלו ביצירות כגון "מאה שנים של בדידות" או "כרוניקה של מוות ידוע מראש". "גרסיה מרקס חזר על עצמו לנצח", אומר בלאושטיין, "על פי הקוקטייל הזה: שתי מנות של חום טרופי, מנה גדושה של "חושניות" ושתי מנות של ספרות פוליטיקלי קורקט." השוואה שערך הסופר הארגנטינאי מנואל פויג בין הספרות של גרסיה מרקס לבין הכוכבת הנודעת אליזבת טיילור, נועדה לתמצת את חולשתה של הראשונה: "יפה, אבל בעלת רגליים קצרות."
אמביוולנטיות וחשדנות כלפי יצירותיו של גרסיה מרקס אפשר למצוא בעולם הספרות הלטינו אמריקאית בכל קצוות היבשת: חורחה לואיס בורחס העריך את "מאה שנים של בדידות", אך כשנשאל על הספר לאחר זכייתו של גרסיה מרקס בפרס נובל טען כי בספר יש "50 שנה מיותרות". באחת ההרצאות האחרונות שלו לפני מותו ב-2003, מתח רוברטו בולניו ביקורת חמוצה וקטלנית על הספרות הלטינו אמריקאית המועדפת על ידי הקוראים בעולם: ספרות קלה, ברורה, "חמודה", כזו שהתכונה המרכזית שלה היא "קריאותה", דהיינו הקלות שבה היא מתעכלת. בתוך קבוצת הסופרים הללו מככב כמובן גרסיה מרקס. ריקרדו פיגליה מסביר עד כמה אמריקה הלטינית דומה יותר לערים המבוכיות של בורחס מאשר לכפרים המאגיים של גרסיה מרקס. שלא לדבר על ההתנגדות הגורפת לסוגת הריאליזם המאגי שגרסיה מרקס הביא לשיאים מסחריים. איוון דה לה נואס, הסופר הקובני, לועג לספרות הזו, שמולאה ב"אנשים מעופפים בשמים, נשים שדבש נוטף מחזיהן וגברים בעלי אברי מין בטעם גויאבה". ואילו התנועה הספרותית הלטינו אמריקאית "מק-אונדו" ודור ה"קראק" במקסיקו סיטי, ניסתה דרך דמויותיה המרכזיות אלברטו פוגט, איגנסיו פדייה, חורחה וולפי ועוד, להתנתק מהמטענים הגרוטסקיים והאקזוטיים של גרסיה מרקס ויתר סופרי ה"בום", לטובת ספרות אורבנית או מודרנית הנאמנה יותר לתכנים העדכניים של מקומם.
ואולם, למרות שוליותו של גבריאל גרסיה מרקס בהוויה הספרותית העכשווית באמריקה הלטינית, בלימודי הספרות ובשיח, גרסיה מרקס קיים, אולי כ"שד לטינו אמריקאי" במילותיו של אלן פאולס, אבל בסופו של דבר הוא קיים - כמרכיב או כתופעה בלתי ניתנים להכחשה. אסכם במילותיה המדויקות של אריאנה הרביץ, אחד הקולות הספרותיים המיוחדים באמריקה הלטינית של היום, את נוכחותו האמביוולנטית אך הבלתי נמנעת של גרסיה מרקס בקרב הקוראים והסופרים הלטינו אמריקאית: "אין לי שום אנקדוטה אישית עם גרסיה מרקס. לא נסענו יחד לים כפי שנסעתי עם קורטאסר, בורחס או סבטו. לא בכינו יחד בקצה המרפסת, שיכורים, כמו עם אלחנדרה פיסרניק, חואן קרלוס אונטי או אוליבריו חירונדו. גרסיה מרקס לא צוטט במכתבי אהבה נוסח ססר ואז'חו. לא קראתי אותו בקול רם כמו שעשיתי עם המשורר וירחיליו פיניירה. לא לקחתי את ספריו תחת ידי כפי שעשיתי עם פסואה. לא התאהבתי בו. אבל גבריאל גרסיה מרקס שם. הוא מתערב בחייך בין גיל שלוש-עשרה ושמונה-עשרה. הוא נשאר שם באופן עקום כלשהו, נכנס לכתיבתך בצורה זו או אחרת. אבל הוא לא עושה זאת כמו אחרים, אלא בצורה קשה יותר: כי הוא לא היה סופר מושמץ, סופר נשכח, או אוונגרד, לא, הוא היה סופר של פרס נובל מדרגה ראשונה. סופר שנקרא, שאהוב, שהובא להמונים, שמוערך על ידי מי שלא אוהבים ספרות, ושחסר את אותו משקל רומנטי חשוב כל כך בעבור מתבגרים. ואף על פי כן, אנחנו מצטטים את גרסיה מרקס לתלמידים כשלא מתחשק להם לשכתב טקסט שלהם, כשהם מבטלים את ההכרח להסתגר כדי לכתוב, לשלם בסופר בעזרת ה"ספר שאתה עומד לכתוב" ושאחר כך מתברר שהוא "מאה שנים של בדידות". גרסיה מרקס ליווה אותנו אם נרצה בכך או לאו."
Comments