top of page
  • Writer's pictureurielkon

החיוך של בולניו

דיוקן מהיר על הסופר שדמיין את העולם כשיר ואת הקורא כבלש


  1. סוף

סביר להניח שערב נסיעתו האחרונה לברצלונה, הסופר רוברטו בולניו – אדם בן חמישים, מתולתל, רזה, קצת רועד, מעשן, בעל דרכון צ’יליאני ומבט שובב שטרם איבד משרידי נעוריו – המשיך ברוטינה שלו: בבקרים התהלך ב"בְֹּלאנֶס", עיירת הנופש הפרולטרית שבה התגורר זה 17 שנה. הוא שוחח עם בעל החנות למשחקי חשיבה, קנה קמומיל במשקל כדי לשתות החליטה שלא מזיקה לכבד שלו, שאל לשלומה של מוכרת הלחם, ישב בטיילת שנתנה לו השראה לטקסטים שהיום נחשבים לאגדיים. הוא החליף מילה עם אחד מחבריו הקבצנים, דיבר עם שוער בניין, ושיחק עם בנו לאוּטַרוֹ. את מרבית זמנו הקדיש בולניו לכתיבה במירוץ נגד הזמן - של יצירת המופת הגדולה שלו, הרומן "2666", שהיה אז בשלבי סיום.

באותו יום (לדייקנים שביננו, 30 ביוני 2003) בולניו לא הרגיש טוב. אך במקום לנסוע לבית החולים הוא נסע במהירות מופרזת – כשחברתו כרמן על ההגה למקום אחר: לפגוש את המו"ל שלו בהוצאת אנָגרַמַה הקָטַלנית, העורך חורחה הֶראלדה. שם הם שוחחו על פוליטיקטה, על מצב הספרות, בולניו החמיא על כמה מהתגליות הספרותיות החדשות שלו, וכהרגלו, קטל את, הסופרים הגרועים בישירות חסרת הרחמים שאיפיינה אותו. הוא דיבר עם צוות ההפקה, הוציא את כתב היד החדש שלו "הגאוצ'ו החסין" והניח אותו על שולחן העורך, בחיוך. אחר כך דיבר עם הצוות, עשה סידורים, סיפר איזו בדיחה והלך. בולניו היה מודע למצב בריאותו וכן, לסופו הקרב ובא. עם זאת, אם נחזור אחורה שתי שורות, נראה שמשהו בתמונה לא מסתדר: החיוך של בולניו. מדוע, בתנאים כאלה ובהיעדר כל אופק, בולניו מחייך?



  1. אמצע

קיצו של הסופר הגיע בפסגת פרויקט ספרותי ענק שתוכנן 20 שנה מראש, בתקופת השיא האסתטי של כתיבתו. "מאז, שום דבר, ואף אחד, לא נכנס בלי קוד", פסק. בולניו האמין לאורך כל הדרך בחשיבות יצירותו, ובכלל לא הופתע כשהגיעה ההכרה המאוחרת. זאת לאחר שנים של עיסוק בעבודות מזדמנות לפרנסתו, שלא מנעו ממנו להמשיך ולכתוב: מאבטח בקמפינג, מוכר תכשיטים, גנב ספרים, משתתף כפייתי בתחרויות ספרות של עיירות נידחות, שוטף כלים ומלצר, אם למנות רק כמה. הוא התגורר בבתים נטושים למחצה, בפנסיונים מפוקפקים ולעיתים אף שרד הודות לחבילות-הצלה של סופרים וחברים. לאורך השנים יצר הסופר יקום ספרותי, טיילו בו דמויות שהלכו וחזרו ונחרטו בכתב במגוון סוגות: רומנים, יומנים, ספרי שירה, מסות, מאמרים וסיפורים קצרים. די להיזכר בספרים השונים זה מזה בתכלית, כגון "הזונות הרוצחות", "בסוגריים", "הספרות הנאצית באמריקה" ו"האוניברסיטה הבלתי נודעת", כדי לאשש את הוורסטיליות המיומנת של רוברטו בולניו בכל דיסציפלינה ספרותית.

רוב העולם שאינו דובר ספרדית נחשף לרוברטו בולניו בעת יציאתו לאור והצלחתו של הרומן "בלשי הפרא" בארצות הברית ב-2007 (בספרדית הוא יצא לראשונה ב-1998). ההתקבלות המרשימה מצד הקוראים האמריקאים קרתה בגלל, או למרות, התווית המיתית והקולנועית-אמריקאית שהדביקו לו בחוסר זהירות המבקרים. כאילו בולניו היה מאין "ביטניק לטיני" הנוסע בדרכים ושותה וויסקי כי אין כל משמעות לחייו. אין דבר רחוק יותר מהמציאות. כעת - באיחור קל של 13 שנה - הרומן היקר והחשוב הזה נוחת במחוזותינו, בהוצאת עם עובד, ובתרגומו הרגיש של אדם רון בלומנטל, ועתה עליו לעמוד במבחן המקומי. כיצד אפשר לכתוב על היצירה?



  1. התחלה חדשה

א. קריאה "ריאלית": "בלשי הפרא" מספר את סיפורה של תנועת המחאה הספרותית ה"אינפרה-ריאליסטית" ("ויסֶרַל-ריאליסטית" בספר), בהנהגתם של רוברטו בולניו ("ארטוּרו בֶּלאנו") והמשורר מריו סנטיאגו ("אוליסס לימה"). התנועה פעלה במקסיקו של אמצע שנות השבעים ואימצה גישה חתרנית, צעירה וגם אנַרכית לספרות; הצעירים, שקראו ספרות ללא הפסקה בתשוקה וחוסר סדר גמורים, נהגו לפלוש בזעם לאירועים ספרותיים שמרניים, לדבר נגד אוטוריטות כגון אוקטביו פּאס, ולכתוב בכתבי עת רדיקליים שירה וקריאות להתחדשות. ב”בלשי הפרא”, קהילת המשוררים הזאת עוסקת באיתורה של מייסדת התנועה, המשוררת (הבידיונית) ֶסזריאה טינָחֶרו.

לספר את תקציר העלילה? חחח. מה פתאום!! אלף עלילות יש בספר: "בלשי הפרא" הוא קודם כל אוסף קולוסאלי של פרגמנטים, המאורגן לפי שלושה חלקים. תחילה הדמויות נעות באינספור רחובות במקסיקו סיטי ורושמות את סיפורן - אם נרצה - על גבי מפת העיר; לאחר מכן, ברחבי העולם, ולבסוף במדבר. הקורא הופך אף הוא לבלש שעליו לארגן כמויות של אינפורמציה וכן את האמיתות למחצה שנמסרות על ידי בולניו. דוגמה למימדי הרומן: חלקו השני של הספר כולל עדויות מפי 53 דמויות, והספר סובב סביב 24 מקומות בעולם (כן, גם בתל-אביב) ומכסה 28 שנים אֶפיות, שהתקווה לעולם ספרותי טוב יותר שלטה בהן. אכן, ישנה אהבה, מוות, סקס, שיחות, סודות. אך יותר מכל זהו ספר על התשוקה לספרות.

ב. קריאה צורנית: הבלשים המשוררים של בולניו כותבים שירה על גבי הנייר, וכאמור, באמצעות צעידותיהם בעיר. בולניו מביא את השירה למצב פיזי פַר אקסלַנס. ממבט על, התזזיתיות הקהילתית של הקבוצה הויסרל-ריאליסטית משרטטת קווים מדומיינים על הקרקע בייצוג טקסטואלי. והטקסט משתנה, הולך, מתרחב ונושם בקצב הפעימות המשתנות בכתיבה. רוברטו בולניו מספר ב"בלשי הפרא" על האופן שבו המרחב עצמו והזיכרון האישי כמנגנונים "כתיבתיים”, זוכרים את חלומות הנעורים של קבוצת האינטלקטואלים.

"בלשי הפרא" מורכב כמו פאזל - מיומנים, מעדויות, מהמלצות ספרותיות, מחלקי שירה. מדובר ברומן פוליפוני, מקצבים א-סימטרים, הרמוניות משתנות וניסויים קטנים. השינוי הלשוני והצורני מתמיד מייצר את משמעות הטקסט: צורה היא בלתי נפרדת מהמהות, באופן שעלילת הספר היא היא צורתו. בולניו מתזמר את הפואמה הסימפונית שלו בשליטה מולדת ושמיעה אבסולוטית בחומר הגלם שלו: הספרות המודרנית.

ב"בלשי הפרא" בולטת היעדרה של נקודת המגוז העלילתית, נטישת הפוקוס על מוטיב קבוע, וביטולו של המחבר "הכול יכול". במקום זאת, הקורא מקבל את מנחת החירות שלו: ההזדמנות לנוע לפנים בתוך טקסט בעל המשכיות מהפנטת שהיא פרי הכוח השופע חיים של בולניו. לכן הטקסט מגיע לעוצמות מיסטיות כמעט, ו"בלשיוֹת", במובן שמתקבלת ספרות שמושאי התשוקה שלה הם ה"רדיפה" הקיומית והשירה.

ניתן להוסיף כי "בלשי הפרא" הוא רומן "זורם". אך לא במשמעות של התואר הנפוץ בקרב מבקרי הספרות והמוכרים ברשתות הספרים בארץ. מה זה "זורם"?! מה זה "קריא"?! כתנאים מוקדמים לאיכות של ספר? זה כמו לומר: כלום. "בלשי הפרא" זורם במובן הזה שהוא כמו מעיין, כמו אותו ספר בלתי נשכח של חואן חוסה סַאֶר: נהר ללא גדות. בתוך הזרימה החופשית של הטקסט נמצאת ההרפתקה הספרותית של הספר. וזאת על פי תנאי בסיסי של רוברטו בולניו שספרות היא כזאת אך ורק אם היא מסתכנת.

ג. קריאה קונטקסטואלית ופתח דבר: "אני הרבה יותר מאושר בקריאה מאשר בכתיבה," נהג לומר בולניו, תולעת ספרים וקורא נצחי של ספרות ובייחוד ספרות לטינו-אמריקאית. תמיד מעמיק ותמיד מעודכן. אולי משום כך הפרוזה של בולניו מושרשת עמוק בתוך הפרדיגמה הספרותית הלטינית, על התפר בין הסופרים של ה"בום" הספרותי של שנות השישים והשבעים, והכתיבה החדשה. בפרוזה של בולניו ניכרות השתקפויות, מחוות והשפעות מובהקות של סופרים רבים כגון חורחה לואיס בורחס, חוליו קורטַאסר, מנואל פּוּאיג, אדולפו בּיוֹי קַסארֶס, סרחיו פּיטוֹל ועוד. אף שבולניו שייך לדור סופרים מאוחר שבמועדפיו היו סופרים כגון רודריגו ריי רוסַה (גואטמלה), אנריקה וילה מאטַס (ספרד), סֶסַר אַיירה (ארגנטינה) או חואן ויוֹרוֹ (מכסיקו).

הצלחתו של בולניו בארצות הברית הייתה לגשר בין סופרי הבום כגון גרסייה מרקס או קרלוס פוּאנטֶס, לבין הכותבים העכשוויים. אפשר לטעון שבולניו לא היה הסופר החדשני ביותר, לא המורכב ולא היוקרתי ואפילו לא הטוב ביותר של תקופתו. ועדיין, הטריות של כתיבתו, אישיותו, תשוקתו, האיכות הנדירה של כתביו והמעבר המהיר שלו מן העולם, עשו ממנו דמות חיונית שמקומה מובטח בתולדות הספרות. "בלשי הפרא" היה לשנות התשעים מה שהרומן "קלאס" מאת חוליו קורטאסר היה לשנות השישים. קבוצת הויסרל-ריאליסטים מזכירה בבירור את "מועדון הנחש", קבוצת חברים שנהגה להתאסף בפריז כדי להאזין לג'אז ולדבר על ספרות עד אור הבוקר, ברומן של קורטאסר. שניהם רומנים מכוננים. מכונות ספרותיות המעוררות חשק עז לקרוא, לתקשר עם הזולת ולכתוב. הספרים הללו בהחלט מלמדים איך לכתוב.

בצדק נאמר כי "בלשי הפרא" הינו הרומן ה"טוטאלי" - הרומן-עולם האחרון באמריקה הלטינית בדפוס שבלט בדור ה"בום": באותה מידה שכל מהפכן צעיר נשא בתיקו את "קלאס" בשנות השישים, כך מדמיין בולניו את קוראיו בראיון האחרון שנתן למגזין פלייבוי כמה שבועות לפני מותו: "אני מתרגש עד דמעות מהצעירים האלה שתחת ראשם ספר במקום כרית." שני הסופרים, קורטאסר ובולניו, האמינו בשבכוחה של הספרות להביא שינוי ממשי. הביטחון המלא שלהם בכוחה המולד של הספרות, עזרה לספריהם להפוך לסמל עבור צעירים, ואינטלקטואלים בהתהוות. צמד הסופרים הזה, אולי בשונה לרוב הכותבים בתקופתנו, חשבו טובות על קוריהם. הם היו נאמנים להם בכל מחיר, וזאת משום שהם היו נאמנים לעצמם.

אם לדבר על הרומן הלטינו-אמריקאי החדש, "בלשי הפרא" הוא בלתי נפרד מתכונותיו של זה: ספרות מטה-ספרותית, פרוזה מודעת שגם מדברת על עצמה, מדברת על ספרים אחרים, מטשטשת את הגבולות בין הצורות הספרותיות למיניהן, ומשלבת חריפות אינטלקטואלית ועיונית בצד הפגנת נדיבות כלפי הקורא הנחשף לקריאה נגישה ומעשירה כאחד.

הסופר הצ'יליאני העכשווי קרלוס לאבֶה קורא לסגנונו של בולניו בכינוי מאיר עיניים, "ריאליזם האי-ודאות". היש דבר אקטואלי יותר מאי הוודאות הקיומית, הלשונית והספרותית המוגשת בספר? האין אי-הוודאות הרב ממדית הזאת המאפיין המרכזי, החותם של תקופתנו? האין זו תפקידה המרכזי של הספרות לשקף את זמנה הספציפי?

"בלשי הפרא" הוא אם כן אחד הרומנים הגדולים של התקופה, והקריאה בו היא בגדר חובה - לכולנו: כותבים, אמנים, פוליטיקאים, אנשי צבא, עוברים ושבים. מי יודע, אולי עידן ה"שואלים" וה"מתלבטים" יגרום יותר הנאה ופחות נזק מעידן ה"ידענים".


23 views0 comments

Recent Posts

See All

Comments


bottom of page