top of page
  • Writer's pictureurielkon

היהודי האחרון


חודש ימים הייתי עסוק בנסיון מוזר לפענח משמעויות של מספרים. עניינו אותי המספרים אלף שש-מאות; תשעים; אחד. המספרים הם אנשים. אנשים באיים הדודקנזים של יוון. היחס בין המספרים מבטא את מאזן האוכלוסיה של רודוס, קוס ולרוס בשלהי מלחמת העולם השנייה. אלה הקהילות היהודיות שגורשו והתפוגגו בתוך ימים ספורים ביולי 1944.

הם נלקחו במסע שתחילתו בים, בשיירה בת שלוש תחנות, על ארבע ספינות משא שכורות על יד אנשי אס-אס. מעניינת אותי קהילת יהודי רודוס דאז בת 1600 הנפשות, ומעניינת אותי מאד קהילת יהודי קוס בת 90 הנפשות. חשובה עבורי במיוחד, היעלמות הקהילה היהודית באי לרוס, שהסתכמה באדם בודד אחד על אי קטן נידח, דניאל רחמים שמו, שהוא שליש האחוז מיהודי קוס ושש-עשרית האחוז מיהודי רודוס, אבל הוא גם קיום יחיד ושלם שהיבהב באי דודקנזי, ושאותותיו עמדו לכבות.

אני רוצה להתמקד דווקא באדם הבודד הזה שאת עקבותיו יש לאתר. לצורך כך, אני נסוג אל העבר כדי לשחזר סדרה של אירועים. להציל מתהום הנשייה סיפור שטרם סופר.


1. ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה, האוכלוסייה היהודית בייוון התחלקה לעשרים ושבע קהילות ומנתה כ-77,000 נפשות. מתוכם, חמישים אלף חיו בסלוניקי. היתר התיישב באתונה, יואנינה, לריסה, וולוס, ובאיים כגון כרתים, קורפו, זקינטוס, רודוס וקוס.


הקהילה היהודית של רודוס הייתה הגדולה באיים הדודקנזים, ואחת העתיקות. היא הופיעה כבר בספר המכבים, אחר כך בכתבי יוספוז פלביוס, ומוזכרת שוב בכתבי צליינים במאה ה-12. היא התרחבה זמן מה אחרי גירוש ספרד, ופרחה במהירות החל מהמאה ה-18. המהגרים היהודים חיו בתוך גבולות העיר הצלבנית המבוצרת, ובעיירות נוספות כגון טריאנדה, קרמסטי, וילנובה ולינדוס. הנוכחות היהודית ברודוס התעצמה והצטמצמה, וגדלה שוב, תמיד בהתאם לאווירה החברתית ולמצב הכלכלי באזור. בשיאה מנתה הקהילה 4500 איש. עדויות רבות מתארות אותה כסוג של גן עדן. הרובע היהודי (היודריה) צמח בתוך חומות העיר, במרקם ציורי של סמטאות תחומות על ידי בתים צמודים כתף אל כתף, שהובילו אל רחוב מרכזי - ״הרחוב הרחב״ (״לה קאייה אנצ׳ה״ בלדינו) בו שגשגו חנויות, בתי מלאכה ושלל מוסדות דתיים וקהילתיים. חוף הים הסמוך שימש עבור הילדים מגרש משחקים. הקטנים כינו ״דודה״ לכל אשה מבוגרת. בזיכרון הקולקטיבי, הקהילה היהודית ברודוס דמתה למשפחה אחת גדולה. יריד שנתי הציג לראוות השכנים מוזיקה, לבוש ומנהגים. האוכלוסיה הייוונית היילידית לא תמיד ידעה להבדיל בין יהודים למוסלמים או בין מסגד לבית כנסת. יוונים שביקרו בבית הכנסת נהגו להוריד נעליים.


יהודים רבים פקדו טברנות בהן הצטופפו גם עותומנים וייוונים, והיוונים פקדו גם טברנות יהודיות - שכן במקומות אלה נמזגו יין וראקי. המשפחות היהודיות העשירות סייעו למעוטות היכולת ומעמד הביניים החל לפרוח עם כיבוש רודוס על ידי איטליה בשנת 1912. עד כמה שזה יישמע מוזר, המצב הלך והשתפר עוד יותר, דווקא לאחר עלייתו של מוסוליני לשלטון בשלהי 1922, וסיפוחם של שניים-עשר איים יווניים - להלן: ״דו-דקנז״ (ואליהם נוסף קסטלוריזו). כי תור הזהב של רודוס ושל היהודים החיים בה נקשר לסדרת חידושים שהגיעו לאי רק לאחר הסיפוח האיטלקי שנכנס לתוקף עם חתימת הסכם לוזאן, ביולי 1923.

האחראי ״למהפכת האיים״ היה מריו לאגו, שנכנס לתמונה כמושל המרחב הדודקנזי, והפך אותו בהדרגה לאטרקציה התיירותית המוכרת לנו היום. המושל הורה לחשוף את המרקם ההיסטורי של רודוס, את בנייניה הישנים, את עברה הצלבני, לשפץ את נמל מנדראקי ולעטרו בעמודים מונומנטליים. דמיונו של לאגו היה פורה, על כן הוא פיסל את העבר בעזרת מבנים מרשימים, חדשים אך בניחוח היסטורי, שחלקם הופקדו בידיו של האדריכל הנודע פלורנטינו די פאוסטו.

אלפי איטלקים זרמו לרודוס, חלקם הפכו את האי לבית קבע, ואחרים, בעיקר ממעמד גבוה, פקדו את האי תיירותית. יהודים רבים החלו להשכיר חדרים למבקרים כמעין אייר-בי-אנד-בי קדום.


הקשר בין יהודי רודוס לבין הרשויות והאוכלוסייה האיטלקיות היה מצוין. עד היום ניצולים רבים נושאים בגאווה את אזרחות הכובש. יהודים לא מעטים אף למדו בבתי ספר איטלקים והצטרפו לארגונים פשיסטים טרום אנטישמים. כאשר התבקשו לעזור במשאבים למולדת המאומצת, תרמו מתכשיטיהם ברצון. חיי החברה היו תוססים. האוכלוסיות השונות התהלכו זו לצד זו בטיילת וישבו בבתי הקפה להאזין לתזמורות צבאיות. עיתון הקהילה ״אל בולטין״ ראה אור בלדינו והפך לשם דבר לאורך כל שנות השלושים. נשים יהודיות, מתוקף מחסור בגברים, או בגברים שרמנטיים מספיק, לא היססו להתחתן עם אזרחים וקצינים איטלקים.


האנדוקטרינציה הפשיסטית ברודוס התעצמה עם החלפתו של מריו לאגו בצ’זרה דה-וקי בשנת 1936, מושל אידאולוגי ואנטישמי למדי, שבין היתר יישם את איסור השימוש בשפה הייוונית מחוץ לכנסייות, והכריז על חוקי גזע נגד הקהילה היהודית, ביום כיפור 1938. שנה מאוחר יותר, יוזף גבלס ביקר ביודריה של רודוס ותאר אותה כענייה, מצחינה. לא כך הרגישו אותה היהודים. כך או כך, יהודים רבים החלו להגר, בייחוד לאפריקה הימתיכונית, לקונגו הבלגי, לארצות הברית וארגנטינה וגם לטורקיה, זאת כנגד תשלום מכובד. מן העבר השני, תגובת האוכלוסיה האיטלקית כלפי היהודים בעקבות חוקי הגזע הייתה ההתנצלות; האמרה על שבשלב מסוים, מאוחר יותר וכנגד רצונם, יצטרכו ליישם את ההוראות. אבל הם לא עשו זאת. בזכותו של העם האיטלקי תירשם אי הנכונות לציות החוק המועבר על ידי האוטוריטות.


אם חוקי הגזע לא קיבלו תוקף משמעותי תחת דה-וקי, הם טושטשו ואף בוטלו על ידי איניגו קמפיוני שהחליף אותו החל משנת 1941. תחת כנפיו, סטטוס הקהילה היהודית חזר לקטגוריה הקודמת והחיים חזרו להתנהל בנורמליות. ניצולים יהודים אחדים עוד זוכרים לו: הוא אפילו ארגן לוטו שהכנסותיו נועדו לתמוך בנזקקים. ואיטליה זוכרת לו: הוא סירב לשתף פעולה עם מדינות הציר ולחם נגד הנאצים עד לכניעתו בספטמבר 1943. הוא נכלא בוורונה שהשתייכה לרפובליקה הסוציאלית האיטלקית (בצפון איטליה הנאמנה למוסוליני), והוצא להורג בכיכר ציבורית בפארמה, במאי 1944.


בחודש ספטמבר 1943, איי הדודקנז נפלו זה אחר זה בידי הנאצים. אלא שהממונים על הנהלת הכיבוש היו, בהתחלה, חיילים גרמנים ותיקים, וייחסיהם כלפי היהודים היה נינוח יחסית. חורף 1944 הביא עמו אירוע משונה: היודריה של רודוס הופצצה על ידי מטוסים בריטים; מאחר שהמוסדות המוניציפליים נוהלו עדיין על ידי פקידים איטלקים, ארגוני הרווחה העניקו ליהודים סיוע וחלקם הועברו לעיירות אחרות. בשלב הזה, יהודים רבים הצטרפו למאמצי הרזיסטנס הקומוניסטי הייווני, ״הלס״, שהצליח לחסל מאה וחמישים נאצים.

מצבם של היהודים הלך והתדרדר, עדיין בהדרגה. הכוחות הגרמנים התלוננו על העדר שיתוף הפעולה מצד האיטלקים במיגור היהודים. כך הגענו לקיץ 1944 וקציני אס אס טסו לרודוס. תכניתם: להוציא לפועל את גירוש היהודים. הממונה על המבצע היה אנטון ״טוני״ בורגר, שרכש נסיון ב״אנשלוס״ תחת הלגיון האוסטרי, מונה לתפקיד באס-אס על ידי אדולף אייכמן בסוכנות להגירה יהודית בווינה, לאחר מכן בפראג, לאחר מכן בבריסל ובפריז; הוא נתן את שירותיו באושוויץ, והפך למפקד הממונה על מחנה טרזין. גילו, 32.


כך התנהל הגירוש: ב-17 ביולי 1944 היהודים נדרשו להירשם. למחרת, הגברים היהודים התבקשו להכנס למעצר במשרדי הטייס האיטלקי לשעבר ובמלון ״סוליי״. עם הגברים כלואים, ניתן למשפחותיהם יומיים כדי לחזור הביתה לקפל את החיים, ולגשת למשרדי הטייס עם כל כספם, וכבודה בסך עשרה קילוגרם לזוג. כאן נכנס לפעולה משתף הפעולה, שמו רקנאטי ותפקידו היה להרוויח את אמונתם של היהודים, לגלות היכן עושרם החבוי, ולשכנעם למסור אותו לרשויות: שום דבר רע לא יקרה להם. רקנאטי שימש מתורגמן והתלווה למגורשים במסעם. אם רוב היהודים הנותרים ברודוס האמינו שיועברו למעון חדש באי, ורבים חשבו שיועברו לאי אחר בייוון או לעבוד בגרמניה, או בנקודה כלשהי באירופה, אחרים חששו כי מצפה להם שחורות, ואחדים הרגישו בתוכם את העומד להתרחש: הם השליכו את דברי הערך שלהם בשירותים והורידו את המים.


הקהילה היהודית ברודוס הייתה כלואה. תושבים טורקים, יוונים ואיטלקים ניסו לתת להם סלסלות עם פירות, מזון, מצרכים ושתייה; הם נאלצו להפסיק תחת איומים. כמה משפחות מנישואים מעורבים ניצלו. ברגע האחרון, הקונסול הטורקי סלאחטין אולקומן דרש את שחרורם של 43 יהודים אזרחי טורקיה, שמא גירושם יגרור תקרית דיפלומטית בינלאומית. ליהודים אלה הונפק דרכון טורקי ושוחררו. בינתיים, שלוש ספינות משא שכורות פרקו סחורות והמתינו בנמל.

כך הגענו לבוקר ה-23 ביולי 1944. זהו בוקר קיצי. אזעקות הופעלו ונאסר על האוכלוסייה לצאת החוצה. עובר אורח בדרכו לרופא השיניים ראה את היהודים. תחילה נעמדו בשורה ארוכה, הראש מופנה אל החומה המערבית של העיר העתיקה. לאחר מכן הלכו ברגל אל הספינות.

כך נגמרה הקהילה היהודית של רודוס.

היה זה משלוח יהודי יוון ה-22 במספר. בינתיים, תשעים יהודי קוס אולצו להתאסף בבית הכנסת ביום המחרת. הם לא הבינו את השלכות הבקשה, וזו תפסה אותם בהפתעה גמורה. זמן מה לפני כן הוחרמו מהם מכשירי הרדיו ונאסר עליהם לרכוש עיתונים. לא היה ברשותם כל מידע. ובכן, אלה היו יהודי רודוס וקוס. ציפו להם שמונה ימים בים. זהו משלוח היהודים האחרון בייוון. יתרה מכך, יצא לדרך אחרון משלוחי היהודים בשואה.


2. אני עומד ברודוס, באותו נמל, באותו יום, 23 ביולי, שבעים ושמונה שנים אחרי. את החודש האחרון ביליתי בקריאת ספרים, בהאזנה לעדויות מוקלטות ובצפייה בכל סרט רלוונטי. את שיעורי הבית עשיתי בראשית הקיץ, טרם הגעתי הנה. הבעיה היא שמרבית החומר זהה לחלוטין: תמיד ישנו פירוט רב היכן שהוא לא נחוץ לי. אני מתקדם בקריאה, בציפייה ובצמרמורות, אל ההפלגה שברצוני לשחזר, ואז, הסיפור מתפספס, פוסחים עליו, נזנח, חומק לי בין השורות. במקרים הבודדים בהם הסיפור מופיע, הכל מתומצת לכמה משפטים אדישים. לכן אני עומד כאן הבוקר, באותו תאריך ובאותו מקום, לעשות את המסלול שהם עשו. למצוא את הפרטים החסרים. ללקט את המידע שנחסך מהמגורשים.


הסיפור מלא פרדוקסים. משלוח היהודים האחרון קרה בעונה הזורחת והמוארת, הכחולה-עמוקה ביותר, זו שמושכת אותנו מידי שנה ליעדים שונים בים האגאי. קשה לחשוב על גירוש בני אדם על רקע עיירת נופש. סביבי מתהלכים רבבות של תיירים הפוקדים את רודוס הצלבנית, בדיוק היכן שתהלוכת היהודים יצאה ברגל לנמל. גם מסלול המגורשים בים זהה לחלוטין למפת הדרכים של המעבורת שלי העומדת לצאת בכל רגע.

עד כה, רשמתי לי במחברת את עיקר המאורעות שהובילו לרגע הזה. מפליאה אותי העובדה כי הדוקטורט הראשון על יהודי הדודקנז נמסר רק בשנת 2017. שואת יהודי יוון היא הבתולית ביותר מבחינה מחקרית. שואת יהודי הדודקנז היא הכי פחות נחקרת בהשוואה לשארית יהודי יוון.


כאמור, שמונה ימים ולילות שהו היהודים בים. הספינות עגנו באיים שונים - טילוס, סאמוס, קוס, קלימנוס ובמפרצים נטולי שם. עגנו ביום והתקדמו בעיצומו של הלילה. הסיבה: הפצצות אוויריות של כוחות הברית. כאן מתעורר פרדוקס נוסף, מורבידי למדי: מה הצורך לשמור על היהודים המצויים בספינות מופצצות ולהוביל אותם לאורך אלפי קילומטר ברגל, בספינות וברכבות, אם המטרה הסופית היא השמדתם הסיסטמטית. ולמה להשקיע מאמצים עילאיים וכח אדם בהשמדה נידחת, אם ההפסד הנאצי במלחמה היה ודאי, ונואש היה הצורך בלוחמים במקומות אחרים.


המזון על הספינות היה מועט. החום בקיץ 1944, קיצוני במיוחד. חמישה יהודים נספו בים. עדיין, היחס מצד החיילים ששמרו על הספינות, לא היה רע. אלה לא היו קצינים וככל הנראה לא ידעו בבירור מה מצפה ליהודים בהמשך.

ספינות היהודים הגיעו לאי לרוס כעבור שבעים ושתיים שעות הפלגה. אני מגיע לאי כעבור חמש שעות ולאחר עצירות בטילוס, קוס וקלימנוס. אני יורד בנמל הממוקם במפרץ אגיה מרינה, ועושה את דרכי לאלינדה, אחד משמונה מפרצים המחובקים על ידי אדמת האי. אין לי צורך לטייל, שכן ביקרתי באי חמש פעמים וכתבתי עליו ארבעה טקסטים. כל זאת, מבלי לדעת שכאן עגנו שלוש ספינות עם 1661 יהודים שגורשו מרודוס, וספינה אחת עם 94 יהודים שגורשו מקוס. באתי, כאמור, כדי להיות. לסגור חשבון פתוח עם האי שאני מחשיב בית.


לצערי, אני מתקשה להפעיל את הדמיון כדי לכתוב את סיפור השיירה. האי לרוס חומרי מידי. רעשיו נטולי הד, וכל צליליו לובשים גוון מאט: צרצרים, תוקים, דגיגונים קופצניים, ציקדות, שחפים, דרורים, מים סמיכים מתנגשים בסלעים, האדמה והים מנגנות מוזיקה. גם הדימויים בלרוס מידי חדים לכדי לשאת בדיונות: הנה דייג עם פנס מוחזק בראשו אחר חצות, קבוצת חברים משוחחת בחצר, צל עננים נשקף בקרקעית הים, צמחי בר במניפת ירוקים מתערבבת בבריזה המאוחרת. מתהלכים גופים חשופים, יפים בפגמיהם, וטפטוף האורות בלילה ממסגר את קונטור הגבעות. אילו הייתי מנסה להמציא, או לזרום עם הלך הרוח של האנקדוטה, או לעשות שימוש בכח הסיפורת כדי לבנות זכרון בדיעבד, או כדי לקדם רעיון - אי כנותי הייתה מיד נחשפת.

לכן כל השקיפות המרחבית הזאת עתירת המים, מבקשת ממני לחפש פרטים; להיות נאמן לממצאים שעד כה, אינם. פרט לכמה עובדות: הספינות עגנו באחד המפרצים (באיזה מהם?). היהודים הורשו לבשל בתורות על הסיפון. המגורשים הורשו לקפוץ למים מהספינות כדי להקל על החום. זהו. כמעט.


אני פוקד את החוף וקשה לי להוציא מהראש את שתי פיסת המידע הזה: מגורשים תובלים במים (ערומים? לבושים? שמחים? כי הים גורם לאדם לחייך בעל כורחו, לשחק מתוך אינסטינקט. האם הם הצליחו לשמוח, לשכוח למשך שבריר שנייה את המציאות בעודם מתרעניים? האם מישהו מהם ניסה לברוח?). פיסת מידע שני: המגורשים מבשלים על הסיפון בתורות (מה הם אכלו? איפה הם אכלו? כמה הם אכלו?). מגורשים שוחים ומבשלים – הנה תמונת המראה של המתרחש מולי על שורה של יאכטות.


גם אני תובל במים. הים סופח לי את מתחי הגוף ומלמד אותו את פעימותיו. אנו ניצבים בעידן הגופים. הסובבים אותי מציגים לראווה את תוצאות הדיאטות וההתעמלות. מוצג הניצחון הרגעי של הגוף בפני הזמן; את הפער שנוצר בין הגיל האמתי והמדומה. הזקנים נראים כמו ילדים עם שיער לבן, ואני מעמיד את קיומם אל מול אנשי הספינות שבראשי.


אני סוקר בקפדנות שלושה מוזיאונים מלחמתיים עם אוספי חפצים: דגלים, כדורים, צלחות עם צלב הקרס, עזרי קרבות, מדים משבעה צבאות וחמישה-עשר לאומים. בתוך מיי המפרצים שאני שוחה בהם, בקרקעית הים של לרוס, נמצאה כמות לא סבירה של ציוד ומקטעי ספינות. אף פריט יהודי לא צץ. אין זכר לנוכחותם. אני בטוח שאיפושהו יש משהו.


כדי לגלות באיזה מפרץ עגנו היהודים, אני צולל לקריאת עוד ספרים ומנתח את מיקומם של הנאצים עם פלישתם לאי. לרוס עברה שלוש ידיים בארבע שנים: איטלקים, בריטים, נאצים. הנאצים תקפו בספטמבר 1943 וכוחות הברית כללו יוונים, אנגלים, פולנים, איטלקים, דרום אפריקאים ואפילו אוסטרלים. שלוש ספינות חשובות הוטבעו: ״אולגה״ היוונית, ״אינטרפיד״ הבריטית ו״מאס 534״ האיטלקית. הצנחנים הנאצים נחתו במפרץ גורנה ובמפרץ אלינדה ב-12 בנובמבר 1943. הנאצים בגורנה התקדמו לאגיה מרינה ותקפו את כוחות הברית מאחור, כאשר מלפנים, חיילים גרמנים סגרו את האויב בסנדוויץ, חתכו את האי לשניים, ולנצחו בקרב, ״הקרב של לרוס״, ב-16 בנובמבר 1944. היה זה הניצחון הנאצי האחרון במלחמת העולם השנייה. המפקדה התבססה תחילה במפרץ אלינדה, במגדל ״בלני״ האפל, המסתורי. אני עומד כעת בפתחו, מתבונן במקביל על תצלום המתעד את המנצחים על רקע המבנה. מסקנתי היא שהיהודים עגנו ממש פה. אבל אין כל דרך לאשש זאת. אני שואל היסטוריונים. ההיסטוריונים של לרוס הם הזקנים ונהגי המוניות. איש לא שמע על סיפורי. אני רוכש ספר זכרונות מאת מייסדו של אחד המוזאונים המוקדשים למלחמה ("דפוסיטו די גרה") ומנסה לתרגם לעצמי חלקים בעזרת תוכנות. שום דבר.


אני כן נחשף למציאות האי תחת הכיבוש הנאצי. תקופה של רעב ופחד, ותושבי האי לא הרבו להסתובב בחוץ. הדייג היה אסור. הדיבור בייוונית היה אסור. המפרצים היו מגודרים וממולכדים.


אני מבקר בשלושה מבנים ששימשו לצבא הגרמני: אחד בעיירת פלאטנוס ושניים באגיה מרינה. מתגנב פנימה אך לא מוצא דבר.

קטנוע מרעיד את האדמה מבפנים במרחק עשרה מטר ממני; סירה חולפת גורמת לסדרה של תזוזות בכל מקום. הים נראה כמו סקיצה אימפרסיוניסטית בתוספת תנועה מחושמלת. המים עשויים רצועות כהות ורזות. טיפות של גשם מרומז מוסיפות לציור שלל נקודות קטנות שמזיזות את הנוזל והופכות אותו נוקשה, שכן עקב תנועת המים, נעלמת שקיפותם. אני אומר לעצמי שהאי הזה כה רגיש עד שאין סיכוי שסיפור היהודים לא נרשם בעורה של האדמה.


3. היכן אמצא פרטים על חלקו המרטיט והמשונה ביותר בסיפור? ספינות היהודים עגנו שלושה ימים בלרוס בהמתנה למזון להמשך הדרך - קצת דבש ולחם ישן. אבל הדבר השני שהם עשו הוא לאסוף את היהודי היחיד שהתגורר בו. דניאל רחמים היה סוחר מרודוס שעשה עסקים בלרוס. ברודוס חיכתה לו משפחתו, או שמא הם היו על אחת הספינות. נשאלות, כמובן, מספר שאלות: מה הצורך לאתר אדם אחד על אי נידח? כיצד ניתן למצוא אדם אחד באי שלם? האם מישהו הלשין עליו? האם הוא ניגש לספינות מרצונו כדי להתאחד עם משפחתו? הסבירות נמוכה: עדה שפגשה את רחמים מאוחר יותר, שמעה אותו אומר: למה לקחת סתם אדם אחד? מה סיבת הטרחה?


אם מצאתי פירורים היקפיים ותפאורה עבור סיפור הספינות, על דניאל רחמים לא מצאתי דבר. את ביתו לא איתרתי ואיש לא שמע עליו. בספרייה המוניציפלית אין טקסט המציין את קיומו. עוזרות לי בחיפוש זוגתי וגם מדאלנה גרוסמן, פעילת זכויות אדם ותיקה באיחוד האירופי ובתו של אחד המתורגמנים במשפטי נירנברג. חומה עומדת ביננו לבין הסיפור. לא הצלחתי להמריא מספרי היסטוריה כללית, מעדויות סובייקטיביות, מסרטון תמוה מאת רב דרום אפריקאי, ומן המהלך הרגשי פרי תעשיות הזיכרון של יד ושם.


הימים חלפו. בלילות אין ירח. הרחק בים במפרץ ורומוליטוס, עשרות ספינות עוגנות זו לצד זו. סירות קטנות מטיילות בין הספינות, ונראה כי כל אלה מקיימות תקשורת ביניהן. סוג של מרקם. לפתע פתאום האי נראה ריק, והים מלא. אני מבין כי היהודים לא נגעו בקרקע של האי ורק דניאל רחמים עשה את דרכו בין הארץ אל הספינות. אבל איך הוא הגיע אליהן? אני חושב עליו, פעם אחת שוחה אל הספינות בים הממולכד, פעם שנייה נלקח על ידי נאצים בסירה, פעם שלישית בכח. והאם גם בין הספינות הייתה תקשורת? שיחות? לעולם לא נדע.


כעבור שבוע, בשעה שהאי עומד להכנס לשינת צהריים, אני שורף את תקוותי האחרונה. בארכיון האי חיכה לי ג׳ורג׳ טרמפוליס. קראתי רבות על המקצוען הזה בעל תשוקה עזה לתיעוד. הוא השקיע שנים בקיטלוג כל נייר בעל משמעות. מרבית המורשת של לרוס נסחבת על גבו. הוא מקבל אותי טוב ומקדיש לי שעה מזמנו. דיברנו על ארכיטקטורה ועל ספרים. הוא אראה לי שרטוטים מקוריים של העיירה הפשיסטית ״לאקי״ ותרם לי פרטים מעניינים. כששאלתי על ספינות היהודים, על דניאל רחמים ועל שנות הכיבוש הנאצי, הוא ענה בצער: כל החומר הארכיוני והמוניציפלי מימי הגרמנים נשרף על ידם לקראת בריחתם.


רצתי לים במפרץ הקרוב, פנדלי. המים צלולים והזמן שלי באי עומד להיגמר. עם בגד הים הרטוב, התרוצצתי בהליכה מהירה ונכנסתי לחנות עתיקות בעיירת פלאטנוס. חשתי דחף בלתי מוסבר וקניתי שעון קיר גדול בצבע ברונזה. רטוב, הולך מהר על כפכפים בעודי סוחב שעון, פגשתי שוב את מדאלנה. למרות שהייתה סבורה כי אני אדם בלתי שפוי, קבענו לאכול ארוחת ערב. היא הוסיפה כי למרות מצב רוחי המעורער, מצפה לנו הפתעה.


ללא ספק, המבט שלי הקרין החוצה משהו מסופו של סיפור היהודים. כעבור שלושה ימים באי, השיירה הפליגה עוד שבעים שעות עד לנמל פיראוס. שם הכל השתנה: אלימות, מכות, איומים, ריסוק שארית הכבוד והליכה למחנה הריכוז חיידארי, במרחק שלושה-עשר קילומטרים מפיראוס ושבעה קילומטרים מאתונה. בחיידארי, יהודי הדודקנז הצטרפו לתשע מאות היהודים האחרונים של אתונה. שלושה ימים שהו במחנה הריכוז. ב-3 באוגוסט 1944, אלפיים וחמש מאות יהודים נערמו ב-22 קרונות רכבת משא. ארבעים מתו בדרך. הדרך לאושוויץ לקחה שלושה עשר יום נוספים. מתוך המגורשים, רק שש מאות נכנסו למחנה ושרדו. היתר הושמדו. הצבא הנאצי החל לפנות את יוון הייבשתית בחודש ספטמבר, חודש בלבד לאחר משלוח היהודים לאושוויץ. מחנה חיידארי נסגר בסמוך לשחרור אתונה ופיראוס, באוקטובר 1944.


--

הגיעה השעה לארוחת הערב וניגשתי למסעדה נטול רצון. הפתעתי הייתה גדולה כאשר מי שישבה מול מדאלנה הייתה ג׳ולי פיקמן, חוקרת מיניות המאה השמונה-עשרה ומחברת אחד הספרים שקראתי בתחילת השבוע: ״מלחמת האיים של היטלר״. הספר התבסס על מחקר שכלל עשרות ראיונות ואלפי שעות הקלטה. המניע לספר היה ביקור בבית הקברות הצבאי של האי ותקרית בכי בלתי נשלט. שיתפנו את האובססיית המשותפת לאי הזה, והרשיתי לעצמי לירות מטח של שאלות. איש מבין המרואיינים לא ציין את ספינות היהודים ולא את סיפורו של דניאל רחמים. כשדיברתי בטון פיוטי על הקטנוע והמים המהדהדים את פנים האדמה, נודע לי כי מדובר היה ברעידת אדמה. לאחר מכן ארבעת הסועדים שתו שישה בקבוקי יין, תוך כדי כך שמדאלנה ביססה את התיאוריה שלה על פרוץ מלחמת עולם שלישית בסוף אוקטובר.

חזרנו לאלינדה ברגל. ביקשתי להישאר על החוף כדי לחתום את סיפורי בתבוסה טקסית. תחילה המשכתי לקרוא בעזרת הפנס הסלולרי. אך מאחר שכל ספר חדש הביא לאכזבה נוספת, הפסקתי. הבנתי שכל נסיונותי להיות השרלוק הולמס של האיים הדודקנזים, נכשלו. נרדמתי וקמתי על חוף הים. במצב מסוחרר למחצה, חשבתי שאם לא בספרים, את הפריצה בסיפור אמצא בתוך עצמי. התובנות הטובות נולדות אצלי אך ורק בעודי שתוי.


מה הדבר המשונה והבלתי מוסבר ביותר שעשיתי במהלך שהותי בלרוס? ללא ספק, לרכוש חיקוי סיני לשעון צרפתי עתיק. המעשה נראה לי מוגוחך. פליטה פרוידאנית באקט צרכני קומפולסיבי. כפי שהגוף מבין לפני הראש, כך התת מודע מבין לפני השכל הישר. ובכן, פליטות פרוידאניות מפוצחות לא באמצעים מחקריים אלא בעזרת ניתוחים טקסטואליים.


חשבתי: שעונים קשורים לישות הזמן. עלי לבדוק שוב את נושא הזמן ולנתח את הקנייה הבלתי מוסברת שביצעתי, שנפלטה לי.

ברוח זו בדקתי את הטקסט שלי עד כה, ותירגלתי את ניסוחו מחדש במחברת, הפעם מזוויתו של מושג הזמן. מצאתי את מה שחיפשתי! הפתרון נוסח כמעט מעצמו במכה אחת רצופה:


הקרב של לרוס היה אחרון הניצחונות הנאצים במלחמת העולם השנייה. ההפסד הסופי היה בלתי נמנע, עניין של זמן.

עד עצם יום זה, המחקר על יהודי הדודקנז הכי נדיר ובתולי.

משלוחי היהודים מרודוס ומקוס אל מחנות הריכוז היו האחרונים במלחמה כולה.

ספינות היהודים שיצאו מרודוס וקוס היו הראשונות והאחרונות.

משלוח היהודים מחיידארי לאושוויץ היה האחרון במחנה, שנסגר מיד אחריו.

22 קרונות הרכבת שייצאו מייוון לאושוויץ היו האחרונים במלחמה.

נושא היהודי הבודד מלרוס הכי פחות ידוע במסגרת סיפור גירושם של יהודי הדודקנז אל המוות.

שיירה אחרונה הכוללת ארבע ספינות שהפליגו שמונה ימים, יצאה מרודוס וקוס.

השליטה הנאצית עמדה להיפסק בתוך כמה חודשים.


עכשיו:

התחנה האחרונה בשיירה האחרונה של היהודים המגורשים האחרונים במלחמה, הייתה לרוס.

להלן:

האדם האחרון שנלקח בתחנה האחרונה של שיירת היהודים האחרונה של משלוח היהודים האחרון במלחמה הוא: דניאל רחמים.


אם כך, דניאל רחמים היה לא פחות מהיהודי המגורש האחרון בשואה. במובנים רבים, השואה מתחילה להיגמר בלרוס, עם האדם הבודד הזה השואל: למה הטרחה?

הסיפור מתמלא במטען בלתי נמדד של משמעות ממשית וסימבולית. באופן תמוה אם כי טיפוסי, הנושאים החשובים ביותר נוטים לזכות ביחס אפסי. עד כדי כך, עד שפתרון הסיפור נפלט לשיכור אקראי באי קטן.

דניאל רחמים חתם את השואה. ואם נתבונן מזווית אחרת, הוא גם פתח את העידן שאחריה. עכשיו תחקרו.


3 views0 comments

Recent Posts

See All

Comments


bottom of page