top of page
  • Writer's pictureurielkon

זמן ערד


שוטטויות נשגבות נולדות לעתים קרובות ממטרות בנאליות. העיקר הוא לקבוע צפון מדומיין, חלון של זמן בין סיבה כלשהי לתוצאה, ולצעוד לעברה של המטרה, בלי לחשוב יותר מדי. הרי כפי שכריסטופר קולומבוס מלמד, עצם המושג צפון הוא סובייקטיבי לחלוטין: אתה מפליג במטרה למצוא נתיב להודו, ולבסוף תגלה את אמריקה. עדיין, ההפלגה יצאה לדרך, ובלעדיה קולומבוס לא היה מגלה דבר, לא הודו ולא אמריקה. מכאן שאין טעם להתלונן על שהסיבה העומדת מאחורי נסיעתי המתוכננת לערד, היא הרצון לבדוק האם שורד סניף של קפולסקי שעמד איתן עד לפני כמה שנים, כאחרון העדים לעידן שתם. אני רוצה לבקר בעתיקות של שנות התשעים, בעתיקות של עצמנו בשנות התשעים, עם הקומדי סטור, לילה גוב, אוספי מוזיקה מחברת הליקון, האופנה של "אריסטו שמאט", ליל אהבה בצמח, יינות "גאטו נגרו", הזיקה הרגעית לשלום בליווי פסקולי הפופ של אביב גפן ולהקת שבע, וצלחות ענק של מוקפצים סיניים המבושלים על ידי חלוצי הפועלים התאילנדיים. למעשה, מאחורי נסיעתי ניצב החשש לכך שהעבר חי לעד באופן מחזורי איפשהו, למשל בערד.


השעה היא 5:20; מחברת ה"מוג'י" והעטים נחים בתיק. הכתיבה ממתינה למושא. התחנה המרכזית בירושלים מריחה סגירות של בוקר, ריח אדם מהיממה הקודמת. המזגנים כבויים. אדים סטטיים לכודים בחנויות הנעולות ללא איוורור. ניחוח קפה מגיע מרחוק. התנועה היחידה היא זו של מנועי מכונות המערבבות מיצים. היום טרם נפתח, ולכן הזמן הוא הזמן של אתמול. הנוסעים הבודדים דומים לשדים מהלכים, העושים את דרכם לרציפים בדממה, מקפידים שלא להעיר את התאריך החדש. אני מתקרב לאוטובוס ומייחס את עצם כך שהזמן אינו חולף, לאוויר העומד בתרדמת מתמשכת. נרדמתי ברגע שהתיישבתי באוטובוס, עד שבחורה, אולי סטודנטית מאוניברסיטת בן גוריון, העירה אותי בבאר שבע.

כדי להיכנס לתחנה המרכזית בבאר שבע, יש צורך לעבור דרך עמדת ביטחון: אתה מפקיד את התיק שלך בידי מאבטחת, והיא מיד מחזירה אותו מבלי לבדוק אותו. מתבצע, אם נרצה, ניטרול חבלני סימבולי. בעודך מפקיד את חפציך בידי אדם זר, הנך טוען בעצם לחפותך, אין מה לפחד ממך. בשנייה אחת המאבטחת מתבוננת בך, בוטחת בך ומאשרת את המשך חופש תנועתך. כדי להשלים את הטקס בצורה יפה יותר, היה רצוי לבצע ניטרול חבלני הדדי: בעודך מפקיד את תיקך בידי המאבטחת, היא תפקיד בידך את אקדחה. לאחר מכן, היינו מחזירים עטרה ליושנה וממשיכים הלאה. אנו חיים בטרמינל ענק ממדים, והישרדותנו מתאפשרת הודות לאמון הדדי שנוצר בהעברת חפצים, החלפת מבטים וניטרול הפחד בצוותא.

האוטובוס לערד מתמלא במהרה בתרכובת אנשים עשירה: בדואים, עובדים ממפעלי ים המלח, דוברי ספרדית, אתיופים וחרדים, מברכים את הנהג לשלום. הנסיעה דומה לסצנה יפיפיה מתוך הספר "פרדידורקה" של ויטולד גומברוביץ': אדם רץ ומנסה לצאת מהעיר. תחילה הוא חולף על פני רחובות ובניינים. בהדרגה המרקם האורבני מידלדל לכדי אוסף בניינים פזורים שעומדים כנגד הטבע. לבסוף הטבע מצנח ומשתלט על הנוף, הכל הופך ליער, עד שהדמות מגיעה אל הים. האוטובוס לערד עובר חוויה דומה: מוסכים, מחסנים, תחנות דלק, שמורות בדואיות, מרכזי קניות, רשתות צריכה, מפעלים, אאוטלטים, מכירות סיטונאיות, ואז תעשיות שמייצרות את חומרי הגלם עבור הרשתות שבמרכזי הקניות. אנו מביטים בחצר האחורית של מדינה, או בצילום רנטגן שלה. בניינים ללא פנים, בניינים ששימושם הוא הוא צורתם, ובניינים שבהם התשתית היא החזית. לבסוף, הלא כלום: המדבר חוגג את גווניו החומים. שכן, הבה נודה שלמרות מאמצים והכחשות, בישראל, הכל נראה חום. צבע החום מתרבה, מאיים ומכרסם מלמטה את התפאורה שעליה אנו מנהלים את שגרת ימינו על האדמה הזאת.

כשנותרו עשרים דקות עד היעד, עולה הזיכרון מסרט התדמית "ערד, עירי", מאותן יצירות קולנועיות שנערכו על ידי "מכון הסרטים הישראלי" לצורכי תיעוד ושכנוע, לא בלי תכונות סינמטיות ראויות לשבח. ב"ערד, עירי" מבויימת ראשיתה של העיר. אדם (המצלמה) מגיע לערד בטרמפ מן הכביש החדש. הכל נראה מבריק, יישוב צעצועי. בני אדם מאושרים מסתובבים על המדרכות ובין הסלעים. ועדת הקבלה המפורסמת מראיינת מועמדים לתושבות. נשים מסתובבות עם עגלות, אשה אנגלוסקסית מנקה את ביתה האסבסטוני שזה עתה אוכלס. היא מתלוננת על האבק עם מבטא חזק, אך נראית מאושרת. החלוצים והבנאים מתאספים, יושבים במעגל. משרד אדריכלים יעיל ומודרני מצולם עסוק בשרטוט: העיר נולדה על הנייר בטרם הגיע אליה האדם. לדבריהם של האדריכלים, ערד תורכב מגרעין אורבני מרכזי, עם כיכר שממנה יוולדו צירים יפיפיים להולכי רגל, שיובילו את התושבים המאושרים אל ביתם השיכוני. הגרעין המרכזי של העיר ישלח זרועות בנויות אל המדבר, ועל הזרועות, אלו מהתושבים בעלי היכולת הכלכלית, יוכלו לרכוש וילה.

ובכן, "ערד, עירי" היה נשמר כאנקדוטה חביבה, אילולא היה מזכיר באורך פלא את סרט התעמולה "הפיהרר נותן עיירה ליהודים", שהופק ב1944. בסרט זה מצולם מחנה לדוגמא, טרזין, עם בימוי בעל תכונות סינמטיות ראויות לשבח, מאת קורט גרון, אמן ממוצא יהודי שמאוחר יותר נשלח לאושוויץ. הסרט מתעד יממה בתוך המחנה: אנשים מחייכים, עובדים ומטיילים, נראים עוסקים במלאכת הקדרות, פוקדים את הספרייה העירונית, צופים במשחק כדורגל שבו משתתפים האסירים, ועם רדת החשיכה, צופים בקונצרט בניצוחו של המלחין היהודי האנס קראסה. אני יודע מראש כי שני הסרטים הללו אינם שונים בהרבה מפעילותם של אדריכלי ערד, שכמו במאים, ניסו לערוך מציאויות של אחרים. מציאויות שבפועל נתגלו שונות לחלוטין מאלו שהם דמיינו.

גם הכניסה לערד היום, היא קולנועית ו״אפית״ כאחת: כבישים בעלי שישה נתיבים שנועדו להקל על עומסי התנועה של תיירים ותושבים, עומדים ריקים. לפנינו שתי משאיות במירוץ קדחתני; כל משאית משתלטת על שלושה נתיבים כאשר מבוטל לרגע הכיוון הנגדי. האוטובוס עובר דרך הפאב ״מוזה״ האגדי, דרך חמש כיכרות תנועה מצולבות שמשמאלן מלון ״ענבר״, פסל סביבתי עשוי ערימת סלעים, שלטים חלודים, נוף חום מטושטש, ואז התחנה המרכזית המדברית. ממבט ראשון, ערד נראית כמו עזובה; מרחב עם קיבולת גדולה ותכולה אנושית מועטה. הפער העצום בין גודלו של המקום להתרחשויותיו האפסיות שנראות לעין - אם נרצה בין שאיפותיו להישגיו- מיתרגם לתחושה מיידית של מועקה קיומית, מעין "מלנכוליה". כיוון שלערים יש מצבי רוח, אישיות שמקופלת בתוך כניסתן ופנימיותן, המפגש הראשוני עם ערד דומה לאהבה נכזבת, או לחלום שלא התממש. מכאן תחושתי, בעודי עולה במדרגות המובילות לכיכר העירונית המרכזית, שבאתי לקבור את תקוותיי, להכניס אותן לתוך פרופורציה מוחשית, ואולי למצוא תקוות חדשות תוך כדי ההליכה.


בכיכר המרכזית של העיר נמצאים ״פיצה טוקיו״, חנויות כל-בו, קולנוע ״אוריון״ עם פונטים ארכאיים, חנות לכלים חד פעמיים, חתולים, חנות פיג'מות, חנות תכשיטים, שלט המכריז על ״ימי תרבות״ בסגנון קיבוצי, שלט אחר המכריז ש״האיכות שווה את המחיר״, הרבה ספסלים, חלקם מאויישים על ידי תושבי הגיל השלישי שלצידם מכונית ״קלאב-קאר״ אישית המאפשרת תנועה בתוך גרעין העיר. ועוד חנות לפיתוח תמונות, משרד של עמידר, שני בנקים, משרדי כוח אדם סגורים, שני בתי קפה שבהם תושבים שותים הפוך בכוסות זכוכית הטיפוסיות לקפה שחור, תוך כדי עישון מרלבורו אדום, וחמש או שש חנויות שווארמה ופלאפל. סך המזון המוצע בכיכר המרכזית של העיר הוא: קפה, פיצה, מאפים, שווארמה ופלאפל.


כעת אני הולך לאורכו של עורק מוצל למחצה, המיועד להולכי רגל. מדובר על רחוב שהתפרסם הודות לגרמי מדרגות מייצרי שכנות, חללי כניסה משותפים בצורת פטיו, וחללים פרטיים עליונים שמקרים את מסלול ההליכה. כעת, מרבית החללים האלו חסומים, סגורים וריקים, מה שמצביע על כך שמוטב היה להסתפק בגג שטוח או בפרגולה, במקום לספק את הגירוי הארוטי האדריכלי שב״כור היתוך בין רשויות הפרט והכלל". איש לא מתהלך ברחובות. מועדון לנוער הממוקם בבונקר, עומד נטוש. מספרה עם תמונות של תסרוקות של פעם מאכלסת בעלת מקצוע שמעשנת בחוץ. גן ילדים עם 20 עגלות שחורות זהות. סיבובים ברחובות המקבילים: שיכונים נטולי קירוי, מתנ"סים אטומים וגני ילדים. כמה משפחות חרדיות מתהלכות במדבר. אני מאזין לשיחה בין אוספי אשפה. אחר כך אני רואה ירקן, קיוסק. אני חוזר אחורה אל הכיכר, פונה ימינה אל רחוב מסחרי מקורה, והולך לכיוון הקניון. בפינה אחת אני מוצא בית קפה משולב עם חנות צעצועים וכלי כתיבה (מה שבז'רגון האדריכלי מכונה "mixed use") שמכריז באמצעות שלט פלואורסנטי צבעוני: ״בלונים״. אני נכנס לקניון. בגלל מזגנו, הקניון הוא גרסה מודרנית לנווה מדבר. הסניף של קפולסקי נסגר, ובמקומו עומד גריל-בר. למרות זאת, הקניון הוא שמורת טבע אורבני משנות התשעים, עם מוזאיקות בצבע בז׳ וטרקוטה, כמו מרבית הקניונים הישראליים הקדומים. חנויות של חד פעמי, כותנות לילה וחנויות כל-בו. אופי העירוניות הערדית חדר פנימה אל הקניון. הטבע המקומי השתלט על המרחב הלכאורה גלובלי. אני קונה קולה ושותה אותה. יוצא החוצה וחוזר לכיכר. מאז הגעתי לערד, אותם אנשים פוקדים את הספסלים, את כיסאות העישון שמחוץ לחנויות, ואת בתי הקפה. הזמן לא זז, או חולף בקצב משל עצמו במעין ״זמן ערד״. זהו מרחב שנראה בהמתנה. ניתן לומר שמצד אחד אפשר להניח את חלומותינו בכל מקום, ללא קשר למאפייניו; אך מצד שני אנו כאילו מאיישים בשקט מופתי מיצב תלת ממדי נוסח אדוארד הופר. אנו עובדים כניצבים בסרט אילם, עם תמונה אחת סטטית, מעין Fixed Scene. אני יושב באחד מבתי הקפה, ב״לורנצו״, המדמה דו קיום בין נוסעי האוטובוס, אתיופים, בדואים, רוסים ודוברי ספרדית, שחיים בספירות מנותקות אחת מהשנייה. מגיעים הקפה והסודה ואני מנסה להבחין בממצאים חדשים. מילים בולטות בשיחות: זהב, עבודה, דבש, צומת, ביטחון. מצד ימין, מסעדת ״פוטין״ ובניינים מורפולוגיסטים. חתך גיל גבוה. לוח מודעות עם פינה מסודרת למודעות אבל. עיר של צרכים בסיסיים. חנות סלולריים עם שלט המכריז: ״העתיד כבר כאן״.


ערד. זמן ערד. ערד עם קידמה ופיתוח של פעם. ערד והתסביך שלה עם העתיד. עתיד משנות השישים שלעולם לא הגיע. עתיד וזמן שהפסיקו את פעילותם בשנות התשעים ונעצרו במוזאיקות בז׳ טרקוטה בקניון, שכלל בתוכו את מקדש הקצפת, קפולסקי. ההליכה בגרעין העיר שכרגע ביצעתי, העניקה לרגליי תחושה מוזרה, כאילו לא התהלכתי על עיר אלא "דרכתי על רעיון אדריכלי". עיר שאם להשתמש במונחי האנתרופולוג מארק אוז׳ה בספרו ״עתיד״, הייתה מושתתת על מיתוס ״ההתחלה החדשה״ שדומה לאמונה שאנו נותנים באהבה חדשה. אני מנסה לדמיין בעזרת אוז׳ה את ראשיתה של העיר: התחלה "מוחלטת", מפגשים מפתיעים, אשליות, הרפתקה אישית וקולקטיבית, זמן של השקות. פרויקט אורבני שנשא עמו הבטחה. אירוע שבכוחו היה להחיות את הנפש, לאשש את ברית האדם עם הזמן. אלא שלצערנו, האש והתשוקה הטמונות בהתחלות, בדרך כלל נכבות עם ההתחלות עצמן.


בינתיים, הרושם שלי על ערד דומה לדעותיי הקדומות שנוצרו בביקוריי הקודמים: בוראי העיר ניסו כאמור את הבלתי אפשרי, לדמיין את העתיד ולבנות אותו. ניסו להשליך אל העתיד את אמונות ההווה. מכאן, ניתן לומר שבערד התהפך הזמן: התרחש ניסיון מלאכותי להאצת ההיסטוריה, והמרחב הגיב בנסיגה. במילים אחרות, בעוד שערד ניסתה בכמיהה חזקה לחוות את העתיד בהווה, התוצאה כיום היא הפוכה: כשהגיע העתיד האמיתי, נכפה על ערד ועל תושביה לחוות לנצח את העבר. ערד הייתה, כמו האוטופיה החברתית-אורבנית של אדוורד בלאמי "Looking Backward: 2000–1887", מעבדת ניסויים להאצת ההיסטוריה קדימה היישר אל העתיד הסוציאליסטי. עם זאת, הניסוי של בלאמי נעשה בספר, בתנועה פוליטית, וכן ב164 מועדונים שבהם אנשים דיסקסו את רעיונותיו. אך בערד הניסוי נעשה ישירות על חייהם של אנשים הלומי חלומות.


ההליכה חייבת להימשך, אני נפרד מהשיכונים ועושה את דרכי אל הזרועות העירוניות שנשלחות אל המדבר, ושעליהן בתים פרטיים. העיר נראית חדשה. אין את האירוזיה האורבנית שמאפיינת מרחבים בשימוש. ערד נראית חדשה אך ארעית, כאילו על החבל הדק בין היותה שתיל להיותה צמח. אין דרך לדעת האם הצמח ייתפוס, האם ידע לשאת את המדבר ולשרוד. קצב ההליכה עולה. התודעה אמורה לפנות פנימה והחוצה, לנוע לפי שינויי הנשימה. אמורים לקיים משא ומתן בין המקום לבין המטייל. שכן שוטטויות נשגבות נוצרות כאשר תודעת העיר חזקה, והמשא ומתן עמה קשה: כאשר לפני שהעיר מפתה אותך, היא חייבת לפתות את עצמה. אחרת נמצא את עצמנו כופים את תודעתנו על העיר ועל הטקסט. אך לנוכח העדר ההתרחשויות בערד, על ההולך המקצועני להצטייד בטריפ אדוייזור, פסקול, גוגל ארת׳, טינדר, עותק של הדקמרון, וכל מולטימדיה שתתמוך בשוטטות.

אני שם פסקול בטלפון; מלחין מינימליסטי, מהפנט במחזוריותו: אנו מאזינים כעת לSpiegel im Spiegel של ארוו פרט, תווים אחדים של פסנתר וכינור שנמשכים לעד עם שינויים קטנים ובלתי נתפשים. יש בי הצורך ללכת בכל הזרועות. הזרועות הן שורות של "בנה ביתך" עם כבישים. אני מתקשה לעבור מזרוע לזרוע כיוון שוואדיות מפרידים ביניהן, ועליך לחזור 25 דקות לנקודת המוצא כדי למצוא נקודת חצייה. אני נמצא בזרוע השנייה: כמות עצומה של "בנה ביתך" שמתאימים למוזיקה: השינויים בין בית לבית הם קטנטנים, מבוססים על מה שניתן לכנות "הטעם האישי". הבתים הפרטיים הם מעין "מכונות דומסטיות" המנוהלות על ידי מוסד המשפחה. יחידות אוטונומיות של חיים קנאיות לפרטיות מוחלטת. המשפחות שבבתים הם דבר מה בלתי חדיר. אין כל דרך לדעת מה מתרחש בפנים. לכל מכונה דומסטית יש גינה, דגל, שלט עם שם המשפחה, חתיכת נוף, פעמון רוח, סככה, מנגל, עציצים ומכונית. החלומות, המריבות והפעילויות שמרכיבים את היומיום המשפחתי, מתנהלים מאחורי דלתיים סגורות, ללא שכנות או קהילה. נוסף לכל האלמנטים הללו, לכל בית יש מאות מטרים ריבועיים. אני נזכר בספר Italian Hours, שהנרי ג'יימס כתב בשנת 1909. שם הוא מציין את אינספור הווילות העתיקות העומדות ריקות בפירנצה. הוא טוען שלנוכח מחירן הזול, תייר אנגלי, אמריקאי או גרמני יוכל לרכוש שלוש או ארבע וילות לטובת רווחתו. כן קורה עם הווילות הערדיות, שכן כל משפחה תל אביבית תוכל לרכוש מספר בתים ואף לחבר ביניהן, על מנת שהעדר העירוניות תאוזן באמצעות המושג כובש הלבבות בימינו: איכות חיים.


שעה וחצי של הליכה, שלוש זרועות, חם. אני שוב פוגש את העבר: מכונית קורטינה, שלוש מכוניות אופל משנות השבעים ושיר של "דייר סטרייטס" מנוגן בתוך בית. רציתי לחזור אבל איבדתי את הכיוון. אין נפש חיה על המפה. רציתי ללכת לשירותים. עשיתי פיפי אל תוך הוואדי. הלכתי והלכתי, התחלתי לפחד מה"בנה ביתך". רציתי לרוץ חזרה לשיכונים, אפילו אם הם ריקים.

בעודי הולך ומזיע, נזכרתי בשיחה שניהלתי לפני כמה שנים עם ראש העיר המקומי: הוא חלם להפוך את ערד ל"עיר גולף". דמיינתי משחקי גולף בין הבתים והוואדיות. חשבתי על המיתוגים העירוניים, החיפוש אחר תוכן נלווה היכן שאין במה להיאחז. דמיינתי את ערד כעיר יין, ערד כעיר סווינגרס, ערד כעיר חפש את המטמון, ערד כעיר המצאות, ערד כעיר ויפסנה, ערד כעיר סיינטולוגית, ערד כעיר הגלידה, ערד כעיר בבלית תלמודית המשחזרת את ישיבות סורא ונהרדעא, ערד כפונדק דרכים, ערד כעיר כלא, ערד כעיר קזינו, ערד כעיר כנסים, ערד כעיר היכרויות: מי שלא מוצא בן זוג נוסע למשך עונה לערד, ואז יגיעו לערד הפאבים, המלונות, מזקקה, חנויות למזכרות. ערד כעיר תנ"כית, ערד כעיר עם גראס חוקי ומסובסד.


לא מצאתי את הדרך חזרה והרגשתי שאני נמצא בזרוע ללא מוצא, זרוע של בתים ומשפחות מקופלת בתוך עצמה. רק את החתולים יכולתי לשאול כיצד לחזור. כעבור שעת הליכה נוספת בהלוך ובחזור באותם רחובות, ראיתי באופק מיכלי מים ופאנלים סולריים: השיכונים! הלכתי לקראתם וחשבתי: למדינה יש במחסן את ערד. עיר תקועה, ריקה. אפילו במבצע לא קנו אותה, כמו ספר שלא הולך ומחוסל במחיר עלות. לכן המדינה רוצה להעניק את ערד למי שלפחות ישלם מיסים וייקח אחריות על שמירתה. מרבית התושבים המקוריים נטשו, ובדומה למתנחלי ה-Pieds noir שעזבו את אלג׳יר אחרי המהפכה, הם משוטטים בנוסטלגיה בין תצלומים של פעם, בוכים על העיר שנגזלה מהם. אני מנסה להעריך את העוצמה החלוצית של ה"יש מאין", אך מכיוון שערד עושה היפוך לכל, אני רק מוצא את ה"אין ביש".


בדרך אל המרכז, אני מגיע ל"קאנטרי קלאב ערד" המכריז בשלט הכניסה מילות מפתח בחיינו הנוכחיים: "חידשנו, החלפנו, שדרגנו". בקאנטרי קלאב יש חתונה חרדית המונית עם שולחנות ארוכים, מאכלים בערימות ומוזיקת תפילות-טכנו. בהמשך ההליכה, אני חוצה דרך הכבישים ההיקפיים שתוחמים את גרעינה המרכזי של העיר. משם הדרך מוכרת: שיכונים-נים-נים, מסלול הליכה מקורה, שיר של להקת "א-הא" מנוגן באחת הדירות, תושב ממוצא רוסי משקה עציצים, והספרית שוב מעשנת מחוץ לבית העסק שלה.


אני מתמלא שמחה עם הגיעי לכיכר העיר שמלאה כעת. מלאה בתושבים החדשים, "לא מקוריים", שאולי, כמו בערים שהחליפו בעלות – טנג'יר, אוראן, או הונג קונג - ימצאו יעוד ושימוש מפתיע באותם חללים שתוכננו פעם עבור לקוחות בדיוניים. יש כאן מרחבים ציבוריים שייספיקו לשמונה מאות אלף איש, ואדיות, קופסאות מגורים לכל עבר. יש מגוון אינסופי של צורות חיים, יש מדבר, עשרות דגמים של שיכונים, בית תרבות, קניון, בנקים, ספסלים, פחי אשפה לסוללות, לוחות מודעות, כלים חד פעמיים ומזון בשפע. הכל מוכן. חסרים רק האנשים.

אני מתיישב לאכול שווארמה עם חומוס, סלט וקולה זירו. מאזין לצלילים מוכרים: גרירת כיסאות פלסטיק מ"כתר" בבתי הקפה הצמודים, מכונת קפה מקציפה חלב, עגלות קניות, צלילם של מנועי ה"קלאב קארס" המובילים קשישים שנעלמים באופק, וצפצופים של טלפונים סלולריים. אני מסיים את השווארמה, ואז יורד במדרגות הכיכר לכיוון התחנה המרכזית. ביי ביי ערד! מקום מחוץ לזמן או מעבר לזמן, שממתין לאירוע אנושי אפשרי, ומכיל, למרות הכל, את הסבירות המפוקפקת אך עקשנית שמשהו המשכי יתרחש בו, שהצמח יכה שורש במדבר. כולנו ממתינים להשקה המחודשת של העיר: שטיסות אבודות הומות בני אדם ינחתו לפתע על הוואדיות. שחיזרים או כת ארכיטקטים יתבססו בה. שאיזה קולומבוס מהעידן החדש המפליג דרך נהר הירדן וים המלח יגלה מחדש את ערד, ממש בטעות.





3 views0 comments

Recent Posts

See All

Comments


bottom of page