רשימות קריאה ודיוקנים עירוניים
לפני כמה לילות ישבתי בבר ירושלמי טיפוסי, "אוגנדה", שתיתי בנחת יין ואכלתי עלי גפן. לפתע פתאום נכנס אדם שתוי מהבר ממול – כעוס ובעל צחוק עצבני. בידו החזיק בקבוק וודקה מלא למחצה בנוזל בצבע קוניאק, מטלית מטבח ומצית זיפּוֹ. הוא הכריז שהוא בא "לשרוף את כל השמאלנים ואת כל הדיפלומטים" עם בקבוק המולוטוב היוקרתי שלו. איש לא שמע אותו – פרט לכמה מחבריי הספרדים שאינם דוברים עברית. מלבדם, כולם בבר רקדו, שתו, התנשקו: כמו בסרטו של ג'ילוֹ פּוֹנְטֶקוֹרְבוֹ " הקרב על אלג'יר" - לפני הפיצוץ שאירע בעיצומו של שיר בקצב הסלסה. נמלאתי תחושה משונה; מעין מלנכוליה. חשבתי, שאולי בעצם, ישנם אירועים כמו האירוע שהתרחש לנגד עיניי באותם רגעים – שלפעמים אנחנו הצופים הבלעדיים בהם ושיש טעם לספרם.
רכבת קלה אל השואה
אתמול הגיע תורי לנסוע ברכבת הקלה בירושלים. שום דבר לא פעל בה: לא התשלום באשראי, לא המזומן, לא העודף, והרכבות עצמן אך בקושי. בכל זאת עליתי. הקרון היה מפוצץ; רק ספסל אחד היה פנוי וישבה בו אישה ממוצא ערבי. אף אחד לא ישב לידה, וזאת למרות העומס הנורא. התיישבתי, פתחתי ספר שהיה לי בתיק וניסיתי לקרוא. אמרתי לה שלום. התחלתי ליהנות מקריאה ב"המאהב של חולת השחפת" מאת ז'אן לוראן (1906-1855), בתוך אנתולוגיה יפה של הספרות הדקדנטית.
פתאום הופיעו הכרטיסנים, קציני הבקרה. בינתיים, ארבעה תיירים מקובה שאלו לכיוון הנסיעה שישבנו בו בשפה מהססת, "איך מגיעים ל... שואה?" לא הספקתי לענות להם בשפתם ו"איש לאומי" אחד קפץ וענה להם באנגלית מצוינת: "יד ושם!" אמר בהתלהבות.
באותם רגעים קצין הבקרה ניגש אלינו, ובעצם, ישירות אל האישה ממוצא ערבי. "איפה הכרטיס?" אמר בקול רם. אחר כך השפיל אותה במבטים ובמחוות גוף כאילו הוא עומד לעצור אותה. הוא ביקש ממנה תעודת זהות, התייחס אליה כאל פושעת. שמו של הקצין היה קובי משהו, רציתי לרשום, אבל לא הספקתי לבדוק את שם המשפחה שלו. האישה נלחצה, וחפצים רבים נפלו מהתיק שלה: תמונות, ספר קטן, פנקס, דברי איפור, פדים. היא רעדה ופנתה לקצין בבקשה להתחשבות, לחנינה: היא לא מצאה את כרטיסה.
בינתיים ה"איש הלאומי" המשיך להדריך את התיירים. "אתם בדרך הנכונה. הרכבת הזאת מגיעה ל'שואה'. זו התחנה האחרונה... תלכו לשם! המוזיאון נמצא קרוב לתחנה; תיהנו מהנוף! ההליכה בחורשות וביערות נפלאה... והכול חינם."
האישה הערבייה קיבלה - בינתיים - רק אזהרה וקנס של 180 ₪
היא ירדה מהרכבת באחת מתחנות הביניים ונעלמה כהרף עין, בין האנשים .
פתחתי שוב את הספר על חולת השחפת והמשכתי לנסוע.
ג'ונתן ליטל והאומה
בדומה להרבה מהנפשות החילוניות שעוד נותרו בירושלים, לפני כמה שבועות התהלכתי בשעות הבוקר במרכז העיר; התיישבתי ב"קפה בצלאל" והסתכלתי החוצה דרך החלון בהמתנה למאורעות שיעניקו צבע ליום שלי. היה יום סגרירי, גשום במיוחד. טיפות המים ציירו פרט אימפרסיוניסטי על הרקע הסטטי של העיר – ראיתי והאזנתי לשיחה בין חיילים טירונים שלפתע נכנסו לתוך הקומפוזיצייה הנופית. היו להם רובים. החיילים לא היו בני יותר משמונה עשרה.
השפה של הילדים האלה הייתה עתירת אונומטופאות צבאיות, דיבור בראשי תיבות ולשון קבוצתית מהונדסת: לא יכולתי שלא להיזכר ביומנים של ויקטור קְלֶמְפֵּרֵר (1881-1960) וברשימות של הכרוניסט הקטלני אאוג'ני שאמאר (1973-1888) שנכתבו בעיצומו של העידן הנציונל סוציאליסטי, ובהם מנותחת השתנות השפה הגרמנית בשנים של המיליטריזצייה בתחילת הרייך השלישי.
חשבתי על בזבוז שנות החיים של החיילים: הבחנתי בתהליך התיעוש וההאחדה שהם עוברים. וחשבתי יש משהו מטריד באומה אחידה כל כך כמו שלנו. ה"אנחנו" וה"שלנו" הנצחיים, החזרה על אותם משפטים, תהליך האינדוקטרינציה, הדעות הזהות שכאילו הועתקו מתוך ספר הנחיות.
"מסריח כמו כלניות" – חשבתי לעצמי.
תהיתי האם אפשר לאמץ כאן את הניתוח של ג'ונתן ליטל בספרו המעניין "הרטוב והיבש" (Le sec et l'humide) - ספרון העוסק ב"אני הפשיסטי". ליטל מדבר על האדם הפשיסט כמי ש"טרם השלים את לידתו שלו": הרי אין מדובר בפסיכופת, שכן בקיומו של הפשיסט קיים פיצול חלקי בלבד. במבט שטחי הוא לא נראה כמו מפלצת, אלא דווקא כיצור חברתי: הוא כותב, מדבר, מתַקשר עם העולם, ולעיתים אף עושה זאת באופן מוצלח: באופן "חיובי." מצד שני, הפשיסט בנה לעצמו קליפה, או שהניח לאחרים לספק לו אותה, שתאפשר לו לתפקד בסביבה ערכית לקויה. קליפה זו נוצרה בעזרת משמעת, אילוף, התעמלות, תירגולים פיזיים ועוד. כל אלה ייצרו, כאמור, בעבור האדם הלאומני, שלד סגור ונוקשה, הגורם לדחפים, לשאלות ולתשוקות שלו להישאר נעולים בפנים, ובלא כל אפשרות להתממש במציאות. האני ה"נעול" של הפשיסט מתוחזק באמצעות תמיכות חיצוניות: הצבא, בית הספר, ההורים, התעמולה. אך בתקופות של משבר מתעוררת הסכנה שהרצונות והתשוקות הפנימיות יעלו על גדותיהן, יחצו את הגבולות הפנימיים ויפרצו כצורך בלתי נשלט.
הסביבה, ובתוכה הסובייקט הפשיסטי, מיד יפעלו לחיסול ה'סכנה' המתבטאת בשני מרכיבים בסיסיים: בזרימה ובנשי. הזרימה נתפשת כסכנה קיומית – הדברים, הכול, חייב להישאר סטטי, תקוע.
באשר לנשי, הפשיסט נוהג לחלק את 'האישה' לשתי קבוצות, וזאת במטרה לפרק אותה, להכניע אותה: האחות הרחמנייה והזונה. את האישה הראשונה הפשיסט מאלף וכך הוא מנטרל אותה, ואת השנייה הפשיסט פשוט מחסל.
בשבילי, המשך הטקסט של ליטל הציע צורות הסתכלות נוספות על החברה שלנו, על התקשורת הבין-אישית בה, ועל דרכי ההתמודדות של האדם הלא צבאי אל מול האוכלוסייה שפולטת אותו החוצה.
הגעתי למסקנה שהיום יום הישראלי מציב בפנינו אנשים נפלאים. ברמה האישית יוצא לנו להכיר בני אדם רגישים, חכמים, השואלים לשלומנו ורוצים בטובת משפחתנו. אך השיחה האתנית, או זו הלאומית, גורמת למטמורפוזה הן רוחנית והן פיזית: בדומה להשתנותו של ד"ר ברוס באנר לדמות "הענק הירוק". לפני 15 שנה ראיתי את האחידות הישראלית בסוג של חיבה: זאת הייתה אחדות רעיונית בריאה בעיניי. כיום אני רואה בהתנהגות הזאת פסיכוזה קולקטיבית. חשבתי לעצמי: אני מקווה – אם המגמה הזאת תימשך ובשונה לתקופות אחרות – מקווה שתינתן לנו לפחות האפשרות לברוח במטוסים או בספינות, לפני שיהיה מאוחר.
הפסקתי להסתכל החוצה. חזרתי לקרוא ולשתות את הקפה שלצערי, התקרר.
מוחמד אסד ושלטון החוק הישראלי
השעה: חמש אחר הצהריים. הייתי שקוע בקריאה ברומן "דו-דקמרון" מאת הסופר האורוגוואי קרלוס רהרמן (כן, יהודי). סוג של מחווה לדקמרון של בוקצ'ו: 10 אנשים עשירים עולים על שייט והספינה מאבדת קשר עם היבשה. האנשים ממציאים שיטה להעביר את הזמן עד אשר יצילו אותם; כל לילה מספרים סיפור. אחד האנשים מתחיל לאלתר וכעבור פרק קצר נותן לאחר להמשיך. לפי הכללים שנקבעו, ניתן או להמשיך את אותו הסיפור שסיפר הקודם, או לחילופין לקחת את הסיפור למקום אחר לגמרי. כל לילה 10 סיפורים מוצלבים. סה"כ 144 פרגמנטים הקשורים זה לזה ומייצרים חוויית קריאה פרגמנטרית אך המשכית לחלוטין. חיפשתי את שם הסופר בגוגל והגעתי לכתבה של רודולפו פוגוויל על הספר. אבל פוגוויל – כהרגלו- ניצל פירצה קטנה בכתבה דווקא כדי להמליץ על סופרים אחרים מזה המוכרז בכותרת.
פוגוויל כותב שהוא מודה לסופר קרלוס רהרמן על שהכיר לו בין היתר את לאופולד וייס, הידוע גם בשמו המאומץ, מוחמד אסד: כן, היהודי האוסטרי בין המאה העשרים שהתאסלם ובין עיסוקיו המשונים כתב את החוקה של פקיסטאן, היה נציג באו"ם, תרגם את הקוראן לאנגלית, ניהל שיחות שלום עם ישראל, פתח במסעות בעולם וסיים את ימיו בסיבילייה. עשיתי גוגל על מוחמד אסד: מצאתי שהוא כתב יומנים על ירושלים (Jerusalem in 1923: The Impressions of a Young European), לפני ההתגלות האלוהית שקרתה לו כשהוא עומד ליד שער יפו, בשכונת ממילא, זו המכוסה כיום בבניין חניונים וקניון הרודיאני.
יש לי בימים אלה חולשה ליומנים על ירושלים בתקופה המנדטורית ולפני, כמו A Levant Journal מאת ג'ורג' ספריס היווני (שמצאתי באנגלית בהוצאת "איביס" הירושלמית), וספרים שנכתבו על ידי שמות רחוקים וסוגסטיבים כגון רונאלד סטורס, ג'י קיי צ'סטרטון, טאו ווקר, אסטל בלית', ג'ון פרנקלין סוויפט, אס ג'י ביין, אגנס מוד רויידן, אירמה לינדהיים, וכדומה.
ברגע שמצאתי טקסט נוסף שיאכיל את האובססיה הקטנה שלי לעדויות נדירות על הירושלים הבריטית, התקשרתי ל"אדוקיישונאל בוקשופ" (חנות ספרים/בית קפה בבעלות פלשתינית ובשפה אנגלית בה ניתן למצוא "כל מה שרציתי לדעת ופחדת לשאול" על פלשתין והסכסוך הישראלי-פלשתיני). זאת כדי לשאול אם היומן של לאופולד וייס נמצא אצלם. השיבו לי בחיוב. הטקסט נמצא בתוך אנתולוגיה של ספרות פלשטינית שנערך על ידי סלמה חדרה ג'איוסי: ביקשתי שיישמרו לי עותק ויצאתי החוצה. ה"בוקשופ" נמצא ברחוב סלאח א-דין במזרח העיר. רחוב יפה, מיקרוקוסמוס או מאקרו קוסמוס שלרוב חסום נפשית מפני אנשי מערב העיר. בשעה 7 בערב, כשהגעתי, החנות הייתה מלאה, מפוצצת בעצם באנשים מחו"ל ועובדים בעמותות לסיוע ושיתופי פעולה תרבותיים עם האוכלוסייה הפלשטינית. היו שם ספרדים, איטלקים, פלשתינים רבים, צרפתים, שבדים, בלגים?, נורווגים?, אמריקאים, קצת מהכל: שפות, אופנה שונה, דעות שונות. ברגע ששילמתי על הספר (100 ₪) נדלקו המסכים ומצאתי את עצמי בהקרנת הבכורה במזרח העיר של "שלטון החוק", אותו סרט בבימויו של רענן אלכסנדרוביץ' שכעבור שבוע וחצי זכה בפרס היוקרתי. מקומות הישיבה היו כבר מלאים, אז הצטופפתי בקומת הקרקע של החנות כדי לצפות בסרט כשהמבט שלנו מופנה כלפי מעלה: היינו דומים לחמניות המכוונות אל המסך.
הסרט הציג במיומנות רבה כבר אז, את האופן שבו בתי המשפט הצבאיים שיתפו פעולה עם מפעל הכיבוש בצורה מאורגנת. אך במקביל מצאתי בו מחשבות מעניינות על תפקידו של העורך הקולנועי בהשוואה למקביליו המשפטנים, "עורכי החוק" אם תרצו, שביימו בשטחים מציאות על פי הטעם והצרכים של הכיבוש שהיה באותה תקופה בחיתוליו. היו בהקרנה 170 איש (התפוסה המלאה של החנות ובנוסף הקרנה מקבילה במכון הצרפתי לתרבות הסמוך). היה מרגש. קניתי קפה והחלפתי כמה רשמים עם אנשים שהיו שם בעוד שהבמאי ענה על שאלות מצד הקהל. עם צאתי מחנות הספרים, בדקתי חדשות בטלפון: כולם עסקו בנושא כרטיסי האוטובוס בחינם עבור החיילים. אבל לא הבנתי. למה בעצם? במדינה אזרחית קודם כל נותנים – לא לאנשי צבא – אלא לעניים, אחר כך למיעוטים הנזקקים, לנשים או לגברים החד הוריים, אחר כך לאנשים שגרים באזורים נידחים ובעיירות פיתוח.
הלכתי בקור בחזרה לשכונתי בהתלהבות: היה לי בתיק ספר מוזר והיה לי את הלילה לקרוא בו. דבר שעשיתי, תחילה בהליכה ואחר כך בבית. לאופולד וייס הלך כמעט באותם רחובות – חשבתי. קלט – תוך זמן קצר – את המוזרות ואת הדרמה של העיר הזאת ושל אנשיה. בתקופת הכתיבה של היומן, לאופולד וייס טרם היה אדם בטוח בעצמו, "משוכנע": היה דבר והיפוכו, בוגר וילדותי, חלמן ופרגמטיסט, יהודי ומוסלמי, מערבי ומזרחי. היה אדם גולמי, פתוח ומשתנה: בדיוק כמו סגנון ה"דו-דקמרון" של רהרמן, בדיוק כמו פוגוויל. אנשים חופשיים. "כאלה צריך" חשבתי, כי, אחרת, מי יעשה שלום? בטח לא חייל עם M-16, יד חופשית על ההדק, וכרטיסי אוטובוס בחינם.
אסטרונאוטים ושירי פופ גרועים
הבוקר, כשהלכתי לקחת את בתי בת השלוש לגן, פגשתי את אחת האמהות של אחת החברות שלה. היינו בכניסה לבניין ימקא – שם פועל גן הילדים היהודי-ערבי המכונה בתמימות "גן השלום": כן, בבניין היפה משנת 1932 שהותיר אחריו בירושלים מתכנן ה"אמפייר סטייט בילדינג", האדריכל ארת'ור ארמון (1878-1958).
למזלנו, בניין ימקא נשאר שלם ואיתן בירושלים אחרי תום המנדט. יום אחד הבריטים פשוט קמו והלכו, והכל נשאר ריק. למחרת היום התעוררו תושבים ישראלים ליום עבודה חדש וככל הנראה הם נגשו לאייש את אותם שולחנות כתיבה, אותן שידות, אותם השירותים. קשה להימנע מלדמיין את השעות הבודדות שבמהלכן החפצים נותרו לבדם – ריקים, חסרי וודאות לעתידם, רגע לפני האכלוס המחודש - של העברת הבעלות אל היישוב. ללא ספק החצפים הדוממים, האילמים, ביכולתם היה לספר את הסיפור בעד עצמם.
עם זאת, למעשה השינוי בירושלים לא היה דרסטי אלא שההפך הוא הנכון: החדשים עשו כמעט כמו הבעלים הקודמים. מכאן שהסטרוקטורה הקולוניאלית של שני המשטרים נותרה זהה כל כך.
מכל מקום, בכניסה לימקא דיברנו עם אותה אמא על כמה קשה להתמודד עם הימים החשוכים ביותר במדינה, עם חוקים מפוקפקים ותקריות אפלות חדשות מידי יום. נכנסנו למתחם עם העגלות. התקרבנו למדרגות שליד הכניסה לבניין, ומרחוק הבחנו במישהו מדבר אל כיתת ילדים אתיופים בני 13-14 שבאו לבקר בבניין ההיסטורי. האיש – ספק מורה, ספק מדריך טיולים, דיבר בתשוקה – עיניו נוצצו. הוא דיבר עם התלמידים על האצ"ל, על לח"י, ועל המלחמות.
נעצרנו ליד עץ התפוזים והקשבנו עד סוף השיעור. נזכרתי שבאחד הטיולים הראשונים שלי לישראל, לפני 18 שנה, הוזמנתי לסדר פסח אצל קרובי משפחה ברמת גן. האב שתה כמה כוסות יין קידוש, הושיב את הבת שלו על ברכיו והתחיל לספר לה סיפורי קרבות. מאוחר יותר, עם הקריאה ב"דיוקנו של כובש" מאת אלבר ממי, הבנתי את היווצרתם של גירויים מיניים ניכרים ביחסים הארוטים בין כובש ונכשב. לבסוף נזכרתי במאבטח שבאותו טיול ניסה להתחיל עם בנות הקבוצה שלי כך: כל חמש דקות שלף את אקדחו ובדק האם הן מתרגשות.
עלינו במדרגות אל הרחבה העליונה של הבניין וביקשנו סליחה כדי שייתנו לנו לעבור עם העגלות. למעלה נעצרנו עוד כמה רגעים. בינתיים, מבטי פנה באקראיות אל הפינה השנייה של חצרו הקדמית של ימקא. את האזור הזה בחצר אני זוכר בבירור מתצלומיו התיעודיים הנדירים של הצלם האמריקני אריק מטסון (1977-1888), ערב כניעתה של גרמנייה במלחמת העולם השנייה. התצלומים הללו נשמרו עד לשנת 1970 במרתף של בניין ימקא, שם הם קיבלו מחסה בתקופת המלחמה ב-1948; אחר כך החומר נתרם לספריית הקונגרס בארה"ב. זכרתי את הבניין עומד בלבוש חגיגי, עם אורות ודגלי בריטניה סביב אווירה לילית חד פעמית בירושלים ד'אז - כולל זיקוקים, זרי פרחים כשברקע מלון קינג דיויד המקושט גם הוא.
כעת, בחצר, ישבה קבוצה של חיילים ישראלים: "לא נגמרה המלחמה?" – חשבתי לרגע. החיילים ישבו במעגל; המרחב היה נקי לחלוטין מנשים. כל הפלוגה נראתה כמעין גילדה חד מינית בה כביכול התרחשו החיים בשלמותם, ללא צורך במין השני. תהיתי אם גם הם היו בעיצומו של שיעור מורשת, במהלך ארוחת הבוקר: טרופית, סנדוויץ' ולאומנות.
עם תום השיעור, הם התחילו לעשות התעמלות. "נערים שבעוד כמה שנים ילכו להקיא את מצוקתם בהודו או בפטגוניה, רחוק מההורים", חשבתי. החיילים נראו כמו כתם ירוק הנע לפי שפת התנועה האוטונומית שלו. ביחד. כל הזמן בייחד, בדומה לשחקניות הטניס בבאלבק ב"בעקבות הזמן האבוד": מסה אנושית בלתי נפרדת ואחידה של נערות: הפעם בגרסה חיילית. חשבתי שאולי מדובר בעיבוד תיאטרלי ישראלי ספרו של מרסל לפרוסט.
אף אחד מהדברים האלה לא עברו לי בראש אלא, אולי, אם בכלל, בדיעבד. רק חשבתי על אי הרצון שבתי תראה חיילים בכל מקום. נשק בחצר הגן שלה. ועוד בגן השלום!
באותו לילה הגעתי הביתה מאוחר. ברגע שהבנות הלכו לישון, נשארתי כמה דקות בחדרם והבטתי בשקט בהבעות הפנים שלהן. נזכרתי שלפני כמה חודשים הגיע לביקור בבניין ימקא אדם בשם ראנדי ברסניק, אסטרונאוט אמריקני שהביא אתו לחלל את איחולי השלום של ילדי גן ימקא. השלום, רק בחלל החיצון. ונזכרתי ביום שהביאו את זמרת הפופ שאקירה לביקור בבית הספר הדו-לשוני שבו לומדת בתי הגדולה. הביאו את שאקירה לשמורת טבע שבה שורדים הטיפוסים שמאמינים בחינוך לדו קיום ורב תרבותיות. חשבתי על האבסורד שבעצם, היגרנו למקום שדוחה את נכונותנו להכיר באחרות. נזכרתי ב"עולם חדש מופלא" ובייחוד באי הנידח שאליו נשלחים התושבים שמסרבים לקחת את סם ה"סומה" בנחלתו המדומיינת של אלדוס האקסלי.
לפני שהלכתי לישון עוד פתחתי את "מסה וכוח" של אליאס קנטי (כן, יהודי) כדי לבודד ולזהות כמה מאבני היסוד של החברה שיצא לי לחיות בתוכה. אני זוכר שקראתי ומצאתי, אבל נרדמתי לפני שהספקתי להגיד לילה טוב.
עלילות חגים
א- לידתה של האנטי סוכה
החג התקרב. לוחות המודעות העירוניים הציגו פוסטרים שהכריזו על הופעות של זמרים מרכזיים בליבה של סילוואן – בצל השמירה של מאבטחים פרטיים נושאי נשקים משוכללים. הגרפיקה של עמותת "אלעד" (האחראית על עיר דוד) הציגה את האתר כשטח ירוק, רווי נהגי "סגווייז", ילדים מחוייכים, זקן בדואי צועד בעזרת מקל קדמוני, ואטרקציות המוצגות בסופרפוזיצייה גרפית על רקעים צבעוניים, בעברית ובאנגלית. באותם ימים, המושבה הגרמנית התחילה להתמלא תיירים זרים שבאו לאכלס את דירות הנופש שלהם בעיר הקודש לקראת סוכות: עונת הזהב של ירושלים. ברחוב, אנשים התהלכו בנינוחות. חבלן טיפל בחפץ חשוד. שני אנשים עשו ג'וגינג עם מדי ספורט ואייפודים זוהרים: ברגע שהם הגיעו לאזור שבו החבלן טיפל במטען, הם עשו פרסה והמשיכו עם הריצה הבריאה בכיוון ההפוך. האפיזודות החריגות של העיר השתלבו יחדיו עם דברי היום יום הגלובאלי ששטף אותנו. דבר אינו יכול לעצור את הג'וגרז כיוון שעבורם, העולם דומה לפס של אספלט שטוח והמשכי המוביל אותם, כנראה, לחיי הנצח.
כשהמטען הדמיוני התפוצץ בצורה מבוקרת, צעדתי חזרה הביתה. מול הדירה שאנו שוכרים בשכונת טלבייה עמדה, כמו כל יום וכל שנה, שורת בתים פרטיים השייכים לאנשים עשירים. מעולם לא ראיתי התרחשות מעניינת במקום. רק עכשיו, לקראת סוכות. ראוי לציין את הרעיון החריג שהם הביאו לעולם: ה"אנטי-סוכה". כשבועיים לפני החג מתחילה הבנייה: סטרוקטורות מוצקות, מערכות סטריאו, אדריכלים, הספקת מזון לחודשים, מקררים, עיצוב קפדני, רהיטים. לקראת החג הגיעו השומרים, וכמובן, המשרתים. לבסוף הגיעו גם בעלי הבית, מהארץ ומחו"ל; שרו שירים, חגגו את החירות, את המסע במדבר ואת החיים השלמים תוך הסתפקות במועט. הם, השכנים שלי, היו סגורים סביב מעגל מאבטחים. העיר שלנו הייתה סגורה מפני השכנים הערבים מן המזרח, והמדינה כולה, נעולה מבפנים ומנותקת מהחוץ כדי לקיים את צורת החיים המדהימה שלה. חג הסוכות במיטבו. שיהיה לנו סוף שבוע "שקט ונעים", חשבתי לעצמי.
ב- סאידווייס מזרח תיכוני וסוף
Comentários