יופי וכיעור – דיוקן של גאונה נשכחת

זהו סיפור על האדם הלא נכון בזמן הלא נכון.

היא מוכרת היום לשלושה וחצי איש. בעיקר הודות לסיפוריה הפנטסטים, שחלקם הגדול פורסמו לאחר מותה. אך במהלך חייה היא כתבה לא פחות מחמישים ספרים. ורנון לי הוא הפסוודונים של ויולט פאז'ה (1856-1935), שנולדה במקרה בצרפת לאם רודנית ולאב נעדר, וגדלה לצד אח שהלך והשתתק מנסיבות פסיכוסומטיות. האם, מתילדה, התחתנה עם שני גברים אף כי מהר מאד השתעממה מהם ושחררה אותם. אביה של לי נסע לתקופות ארוכות בהן, לדבריו, יצא לדייג או לצייד, או לשניהם, ומכאן יסתלק גם מסיפורנו. למשפחתה של לי היה הון שהלך והצטמטם, ומקורו בעסקים קולוניאלים באי ברבדוס. בזכות החסכונות, המשפחה קיפצה בין אנגליה, גרמניה, שוויץ, צרפת ובעיקר באיטליה – מקום זול ויפה בו ניתן היה לשמור על רמת חיים יחסית גבוהה. אפשר להגדירם כנוודים בורגנים.

למרות הנדידה בעולם, בין חדרים שכורים ומלונות משפחיית, חינוכה של ורנון לי תוכנן בקפידה ולא אושר לה לצאת החוצה, אלא רק, לפעמים, בליווי אומנת צמודה. בשנת 1866 המשפחה הכירה בעיר ניס אשה שתשמש אם רוחנית בעבור לי. גברת סרג'נט, אמה של אמילי והצייר לעתיד ג'ון סינגר, הייתה אחת מאותן נשים אמריקאיות שנעו תקופות ממושכות באירופה בין גלריות, ערים, אתרים היסטוריים וכנסיות. לי הצטרפה אליהם לפרקי זמן ארוכים ואף לקחה חלק במשחק האינטימי של המשפחה, "לפענח" את רוחם של מקומות על ידי התבוננות אובססיבית בהם. כמה שנים בודדות חלפו ואנו מוצאים את ורנון לי – עדיין תחת השם ויולט פאז'ה – מפתחת את האינטלקט שלה בקצב מסחרר במיוחד. מגיל חמש-עשרה ולמשך עשר שנים, היא שרטטה מחקר שאין דרך להגדירו אלא כעצום ממדים, בנושא שבו היא הייתה המומחית הגדולה בעולם: מוזיקה ותרבות איטלקיים מן המאה ה-18. נוסף לכך שהמחקר חכם, מבוסס וחלוצי לחלוטין, הוא גם נוגע ללב: כי מה שלי עשתה הוא לבנות את איטליה הישנה כמרחב אידאלי ובטוח בשבילה. היא שיחזרה את העבר ורשמה בו את סודותיה במראית עין של עבודה אקדמית.

היצירה הראשונה של דמותנו כמעט מוכנה. מבלי לדעת, ג'ון סרג'נט הצעיר, חבר נפשה של לי, תפס את רגע לידתה השנייה, בפורטרייט שצויר בשנת 1880 ותלוי בגלריית "טייט". אנו רואים שם ילדה-אשה ממושקפת, לבושה שחור וצווארון לבן, מסתכלת הצידה בחצי פליאה, ועור פניה בוהק כאילו זה עתה חוותה הארה. ובכן, לפני רגע התפרסם ספרה הראשון והבומבסטי של ורנון לי "Studies of the Eighteenth Century in Italy" והיא בת עשרים וארבע. היא חתמה לראשונה בפסוודונים גברי (לי, כמחווה לאחיה איוז'ין לי-המילטון), ועם החמרת מצבו של האח, איטליה הפכה למעונם הקבוע ביותר של המשפחה. מתילדה תרכוש את הוילה הטוסקנית "איל פאלמרינו", ששם כעבור שנים רבות לי תזדקן ותמות. שנות הבניית האשיותיות הסתיימו, הדמות כבר נולדה, היא ציבורית, וכעת היא מוכנה לשגר את מרכולתה לעולם.

חלפו יומיים, ובינתיים גובר העניין שלי בוורנון לי ובכתביה. ״מי את, גברת לי” שאלתי את עצמי. בלילה, הזזתי בשקט את הרהיטים בסלון ביתי ובאמצע החלל מיקמתי שולחן עבודה מול חלון המשקיף על מקטע של ירושלים. עליו הנחתי ספרים, רשימות, מחשב, טבלט, צלחת בורקס ובקבוק יין. המטרה שלי היא להגיע כמה שיותר מהר לנושא ה"יופי וכיעור" מבלי לפספס פרטים שיוכלו לשמש חומר למחשבה. כדי למצוא שיטת-צלילה מקיפה אל תוך שלושים אלף עמודי טקסט כה סמיכים, מוטב להתקרב אל הסופרת בזהירות, לנטוש את הכרונולוגיה ולהיות מעט שתויים.

היא הייתה אנדרוגינית. התלבשה "א-לה גרסון", עם חליפות כהות, עניבה, נעלים שחורות וכובעי לבד. הסופר חוויאר מריאס כותב כי ורנון לי נושאת "כיעור בארוקי". היא חייה מוקפת חפצים עתיקים, ציורים, כלים מוזיקליים, כתבים ישנים ופרטיטורות. היא כישפה, הקסימה, הרתיעה וכבשה בני אדם. לעתים הכל ביחד. איש לא נותר אדיש ביחס אליה. "יש האוהבים קפה, יש האוהבים תה, ויש כאלו שלא משתעממים אף פעם עם ורנון לי" כתב בנבזיות הסופר ליטון סטאצ'י. אדית וורטון שמרה עמה על קשר במשך כל חייה. עם הנרי ג'יימס היא ניהלה יחסים בי-פולריים: "יש בה את אחת החכמות העוצמתיות שאני מכיר" כתב ג'יימס לאחיו ויליאם, "היא מסוכנת ומוזרה באותה המידה שהיא גאון. המרץ והאינטלקט שלה נדירים, ושיחה איתה היא דבר עליון. אך תיזהר בענייני חברות: היא חתול בר!". ורנון לי הייתה חברה של אנטול פראנס, אלדוס האקסלי, ה"ג' וולס וג'ורג' אליוט, אך קולגות אחרות חשו מאויימים ממנה וכתוצאה מכך לא סבלו אותה. נשאלת השאלה, איך קורה שאשיות כה משפיעהפור ופורייה נעלמה מדפי ההיסטוריה באופן כמעט טוטלי.

ורנון לי הייתה לסבית ופמיניסטית רדיקלית, אם כי לא השתייכה לתנועות. כמו קוראות רבות, הספר של שרלוט פרקינס גילמן "נשים וכלכלה" (1898), המערער את המבנה הפטריארכלי והתעסוקתי של החברה, עשה עליה רושם עז. בהשפעתו, לי תטען כי ההיסטוריה האנושית קיבעה מאזן מגדרי מחפיר בין המינים. בטקסט "She for Good to Him" (1915), היא כמהה ליום שבו גברים יראו את "חווה" לא כאשה או כאמא, אלא כקומרדית לכל דבר, כפי שיצור פוגש יצור בעל עניין משותף לנהל עמו דו שיח אינטלקטואלי. בגזרה החברתית, לי קידמה את הרעיונות הללו באופן מעשי, והיא לקחה חלק בקהילות נשים שנהגו להתאסף ברחבי אירופה במפגשי תרבות הומי אדם. היא קיימה "סלון תרבות" מפורסם בביתה בפירנצה, בו הקהל נהג להאזין לה במשך שעות. בתחום האהבה, לי ניהלה קשרים מורכבים בתקופה קשה במיוחד ליחסים לסביים: המשוררת הסקוטית מרי רובינסון (1857-1944) הלכה במשך שנים אחריה לאיטליה, אנגליה וצרפת, אך בסופו של דבר נטשה אותה כדי להתחתן עם גבר. המשוררת והמסאית איימי לוי (1861-1889), האשה-יהודייה הראשונה להתקבל לאוניברסיטת קיימברידג', ניהלה עם ורנון לי קשר רומנטי ארוך והקדישה לה את השיר היפהפה "ל-ורנון", אך התאבדה בגיל צעיר. אהבתה האינטנסיבית ביותר הייתה התאורטיקנית קיט אנסתראד'ר-תומפסון, שותפתה בפיתוח התפישות על אודות "יופי וכיעור" שאליהן תכף נגיע. יותר מעשור הן עבדו ובילו יחד, אך בסופו של דבר הקשר הרומנטי לא שרד.

בתחום הפוליטי, ורנון לי דגלה בחיים קוסמופוליטים וטראנס-לאומיים, בעת שאירופה הלכה בדיוק בכיוון ההפוך. קלושים היו הסיכויים שתפישתה על ש"גזע הוא כלום ושפה היא הכל" תתקבל בברכה. במלחמת העולם הראשונה לי הרוויחה עוד כמה אויבים, כאשר חלמה על אירופה היברידית והתכתבה עם חברותיה ממדינות אויב. הפציפיזם של ורנון לי בא לידי ביטוי במאמרים חדים שנכתבו עבור עיתונים וכתבי עת, וכן ביצירות "Ballet of Nations" (1915) ו-"Satan The Waster" (1920). תפישתה האינטלקטואלית ביקשה להיות רב תחומית ורב תרבותית, מה שניכר בטקסט "The Future of Intelligence" (1925) וכמובן בתכולת ספרייתה אשר כללה כרכים מעשרים תחומים שונים, בהם לי סימנה תאריכי קריאה וקריאות חוזרות, והוסיפה הערות משלה בכל רווחי הדפים הפנויים. ורנון לי כתבה על זיכרון, ארכיטקטורה ואמנות בצורה יותר מלומדת ומקיפה מג'ון ראסקין, אשר זכה לתהילה, אולי במקומה. סביר להניח כי ורנון לי גם המציאה את "לימודי התרבות". היא נאחזה בגישה רב תחומית בתקופה שבה מחלת ההתמקצעות הלכה והדביקה את אירופה ואת ארצות הברית. לי התנגדה ל"רדי מייד" ולמושגי המהירות והשימושיות, ממש בעת לידתן של תנועות אוונגארד מודרניות שקידשו ערכים אלה. בשנות הזהב של צריכת מוזיקה קלאסית, לי העדיפה, באופן חלוצי, לכתוב על ההבדל בין "שמיעה" ו"האזנה". עבורה מוזיקה היא גם סאונד בלתי נפרד מהמקום בו היא מבוצעת, מהזמן ומהאווירה.

זהו סיפור על מישהי שעשתה הכל הפוך, לפני הזמן או הרבה אחרי הזמן המתאים. לכן עוד בימי חייה, ורנון לי איבדה את מרבית קהל קוראיה, וכתוצאה מכך התבצרה, והתמסרה באופן טוטלי לעבודתה.

נחשפתי לביוגרפיות עליה ולמאמרים קבורים ברשת, נחשפתי לארגון ה"ורנון לי סוסייטי", בו לוקח חלק קומץ אקדמאים מרחבי העולם. הקבוצה נפגשת בכנסים ריקים למחצה, לעתים גם בווילה איל פאלמרינו. הם מצטלמים יחדיו בחצרה הקדמית של לי. אני מגדיל את התמונות ומתבונן בפרצופים: זוהי האקדמיה, חוצת גזעים וגילים. התנהלותם מזכירה כת. בלילות מתקיימות קבלות פנים, ואנשי ורנון לי מחזיקים בקבוקי שמפניה ומחייכים. התמקצעותם הקיצונית פוסלת את תורתה של לי. ולמרות זאת אני מצטרף אליהם לחגיגה ללא ידיעתם, היישר מהאביב הישראלי. נראה כי בשלב מסוים, בכל שפה מתפרסמת כתבה אחת על ורנון לי, בכך זיכתה אותה ההיסטוריה: בכתבה. ואני חושש כי גורלו של הטקסט שלי הוא להצטרף לשורת המחוות המאוחרות הללו.

זה יישמע פתטי, או רטורי, אך חבריהם הפחות מאכזבים והנאמנים ביותר לוורנון היו "המקומות". היה לה כישרון לפתח תשוקה כלפי ערים ועיירות. לפיה מקומות חודרים לראשה ומנגנים מלודיות בזכרונה. המרחבים, ללא קשר להיסטוריה ולתושביהם, נגעו בה כייצורים חיים וקיימו עמה באופן ליטרלי חברויות אמת. המקומות גרמו לה רוגע, שמחה, רוממו את רוחה והפכו למושאי אהבה, לעתים אף יותר מבני אדם. החוויה המכוננת מן הילדות, המסורת המשפחתית של משפחת סרג'נט "לפענח מקומות", תורגמה אצל לי לשניים-עשר ספרים פרי עטה אשר עסקו כולם ב"ג'ניוס לוצ'י", רוח המקומות. "רוחה של רומא" (1906), "מגדל המראות" (1914) ו"מפתחות הזהב" (1925) מציגים את ורנון לי כמסאית המשלבת בין אמנות, ארכיטקטורה, טבע, דעה וביקורת, צבע, ריח ומוזיקה. הג'ניוס לוצ'י הוא עבור לי ישות אלוהית, הניתן לספוג אותה ברגע שמתמסרים ל"אהבת הנסיעות" (Amours de voyage), בזמננו החופשי. עבור לי פנאי הוא אמנות. זה מה שמבינים בקריאת ספרים כגון "לימבו ומסות אחרות" (1897) ו"היערות הקסומים" (1905), בהם למשל, העיר סיינה חושפת את איכותה הימי-ביניימית, צרפת נבראית בכל פעם מחדש בשעת צהריים מסוימת, את ונציה מפענחים דרך גלימה, היופי של גרמניה נטש את תושביה אך סתתר מאחורי עיירות ומוזיקה, ועולם שלם עשוי להתגלות בכל מקום שיציע לנו יצירות, פניית רחוב מעניינת, בית קברות עתיק, דרך סודית, או גדת נהר בלתי צפויה.

נחשפתי לראשונה לוורנון לי לפני עשור, דרך קובץ סיפורים בתרגום לספרדית שהופיע בהוצאה לאור מסתורית המנוהלת על ידי רוזן. בכל אחת מהיצירות, רוח המקום בו מתרחשת העלילה נבנה בסגנון מרטיט. עניין אותי במיוחד הסיפור הפנטסטי "הקול המרושע" (1890). היצירה עוקבת אחר שהותו של מלחין בוונציה, המנסה ללא הצלחה להשלים את יצירתו החדשה. השראתו של המלחין נקטעת כאשר הוא שומע אגדה על זמר קונטרה-טנור סריס מן המאה ה-18. היה לו קול גברי שהזכיר קול של אשה, אך גם של ילד מקהלות רק ללא התנזרות ונאיביות", "היה לו קול של חייה המעירה את חיית הפרא הרדומה השוכנת בקרקעית האדם". מהרגע שנשמע הקול הזה, שום דבר אחר בעולם לא עניין את המאזינים, והשירה הביאה אותם למצב אימפוטנטיות וחוסר מעש, קוצר נשימה, התאהבות ומוות בסופו של דבר. המלחין פוגש את הזמר בכבודו ובעצמו במן רגע שכינה מעורפל. דרך מיתרי קולו המלחין שומע מנגינה מושלמת ונחשף ליופי במצבו הטהור. אך ההשראה לא תחזור אל המלחין לעולם. אני חושש כי מאחורי עלילת המלחין והזמר מסתתר, איכשהו, סיפורה האישי של ורנון לי.

כל מחקריה, חייה, נסיעותיה ודאגותיה של ורנון לי מתנקזים בשאלה אחת, עליה היא תנסה לתת תשובה עד יומה האחרון. זהו הציר, ההצטלבות בין הקארדו והדקומאנוס של דמותנו: איך, מדוע, דבר הוא יפה ודבר אחר הוא לא? נשמע פשוט, אך כאן תחל תסבוכת אינטלקטואלית ללא מוצא. אנו נמצאים בתקופה שבה לראשונה, השכל והתודעה נלקחים ברצינות כמושאי מחקר. תחילה, ורנון לי החדירה אל הפסיכולוגיה הוויקטוריאנית את מושג ה"אמפתיה" ודנה עם ויליאם ג'יימס בשאלה: מה היא אמוציה? ובכן, אמפתיה הייתה, לפי המדענים הגרמנים טיפס, גרוס וטיכטנר - אותם ורנון לי שנאה - תגובה של השכל בעת שמתבוננים בצורות, זוויות, קונטורים, נפחים וצבעים. משהו במפגש עם מקומות, יצירות ואובייקטים גורם לנו לפתח אמפיה כלפיהם.

אך ורנון לי חשבה אחרת, ובמשך עשרים שנה היא פיתחה, ליטשה ועדכנה תיאוריה משלה על אודות הפסיכולוגיה של היופי. לפיה לא השכל ולא העין, אלא הגוף שלנו אחראי לעיבוד ולקליטת היופי. אנו מגיבים לפי מה שהגוף שלנו קולט, מכאן שיופי וכיעור הם קודם כל תגובות פיזיולוגיות. לצורך אישוש התיאוריה שלה, ורנון לי פתחה באחד המחקרים המשונים בתולדות האמנות. במשך עשר שנים, ורנון לי הושיבה את בת הזוג שלה קיט אנסתראד'ר-תומפסון בגלריות לאמנות, עיירות, גני פסלים ובניינים, וצפתה בה מתבוננת באמנות. לדבריהן, כשקיט יושבת מול יצירה, משתנים האיזון הגופני, זרימת הדם שלה, הנשימות ומתח השרירים. אנו ניצבים בפני דברים יפים ומגיבים בתנועות. את התנועות הללו, אנו מטילים אל מושא ההתבוננות שלנו ובכך אנו מנכסים את האובייקט לעצמנו. למרות שאמנות היא דבר סטטי, היא גורמת לתנועה מימטית בנו ואז, אנו מעבירים אל היצירה משהו מטבענו האנושי התזזיתי.

במילים אחרות, יופי הוא לא חוויה אופטית או דבר מה הגיוני. ורנון לי מדגימה: כשמתבוננים בעמוד דורי, אנו משליכים אל הקווים והמשטחים וכדומה אנרגיה דינאמית היוצאת מאיתנו. התקבצות השרירים והנשימות שלנו מוכתבות לפי האובייקט. התנועות הללו מייצרות בנו הרגשה הדומה לזו שאנו חווים לנוכח אדם המוצא חן בעיננו. כשאנו מתבוננים בשתי קשתות, המופע מקבל ביטוי גם באיזון בין שתי רגלינו. אנו מקוונים את הגוף והתופעה האסתטית מפעילה את איברנו. ורנון לי נותנת עוד דוגמה טובה: כיסא הוא אובייקט בילטראלי. לכן הכיסא מתפזר בין שתי הריאות שלנו ומפעיל אותן. ברגע שאנו קולטים את המושב, אנו עוצרים, ונושפים. ברגע שהמבט יורד מטה, רגלינו דורכות חזק על הקרקע באימיטציה גופנית את רגליהן של הכיסא. ברגע מסוים אנו מזהים גם את משקלו של הכיסא. גופנו, גופה של קיט, נמתח. ידיעת הכיסא היא קודם כל פיזית, לעתים ללא קשר לחושים. הידיעה הפיזית, היא שמפעילה, בדיעבד, את הזיכרון ואת החוויות. ורנון לי האמינה בכל כוחה שגילויה ישנה את כל תורות הידע והאמנות, ולכן עבודתה השתלטה את קיומה.

המחקר החל בהתבוננות בקיר לבן. לאחר מכן הגיע תורו של קיר בצבע טרקוטה – והחוקרות טוענות כי ניתן "לנשום צבע". הן מתקדמות לחזיתו של בניין, והמחקר תופח, ומתרחב עוד, הופך לאובססיה של ממש. בסופו של דבר הן יתמקדו ביצירות אמנות: אלפי ציורים, פסלים ומקומות ברחבי אירופה עברו דרכן, בעבודה מפרכת ורצופה, שנמשכה עשור שלם. תמיד הדרך הייתה אותה אחת: כאמור, קיט מתבוננת, ורנון לי מתבוננת עליה מתבוננת. ואנו, המתבוננים כעת על ורנון לי מתבוננת על קיט שמתבוננת על יצירות, שואלים: האם הן יצאו מדעתן?

ב"יומני הגלריה" (1904) של ורנון לי, אנו נלמד כי המלאכה הייתה מתישה. הן כועסות על פסלים, נוסעות ממקום למקום, מתרגזות על מבנים נטולי משקל ארכיטקטוני, מתלוננות על מזג אוויר קשה בווטיקן או בגלרייה "אופיצי", הן עייפות, בורחות מתיירים, וגם, בסופו של דבר, רושמות הרבה מאד הישגים מחקריים. לראשונה יתפרסם ספר שדן בפסיכולוגיה של היופי ובפיזיולוגיה של האסתטיקה. אלא בלאחר שנים כה עמוסות, אם נרצה על גבול העינוי, התרחשו שני דברים: הדבר הראשון הוא שהתפרסם הטקסט "יופי וכיעור" (1897), שהורחב ועודכן פעמים אינספור עד לשנת 1912. אבל הספר התקבל באדישות במקרה הטוב, וזכה לביקורות רעות, רעות מאד בקרב הקהילה המדעית, מה שהיה אסון עבור ורנון לי. הדבר השני שקרה הוא שקיט, על גבול יכולותיה הקוגניטיביות והרגשיות, קרסה, עברה התמוטטות עצבים ולאחר מכן נפרדה מוורנון לי.

הגענו כעת למוקד סיפורנו, ובמחשבה שנייה ניתן לקרוא את הניסוי בדרך אחרת. בסופו של דבר, נראה כי ורנון לי לא כתבה על יופי וכיעור ולא השקיעה את כל חייה הבוגרים במחקר על אמנות גרידא. כי מה שוורנון לי עשתה, למעשה, הוא לשאול על אודות את התשוקה, האהבה. היא הסתובבה מסביב לעולם, ימים ולילות, חורפים וקיצים. אך אחרי ככלות הכל, היא ערכה מחקר אמפירי של אחת. האחת, קיט, אהובתה. איזה מן ערך מחקרי יימצא בניסוי באדם בודד? התשובה היא שהערך המחקרי תקף עבור ורנון לי בלבד. אנו יודעים כי ורנון לי התקשתה לנהל מערכות יחסים רומנטיות ובייחוד הפן הפיזי שלהן. היא לא קיימה יחסי מין. במובן הזה, היא דמתה לזמר הקונטרה טנור הסריס בסיפורה: קול אלוהי, תשוקה מוחלשת. כמה פרדוקסלי לחשוב שאת כל חייה ורנון לי הקדישה דווקא לפיזיותו של העולם. ולתגובות הפיזיולוגיות לנוכח פיזיותה של האמנות. כי מן העבר השני, אהובתה קיט היא שפעלה עבור ורנון לי כברומטר. ורנון לי חקרה את היפה ואת המכוער,את התשוקה ואת האהבה מבעד לעיניה הפנימיות של חברתה. לכן סיפורה של ורנון לי הוא גם סיפור על חוסר אונים, על בדידות, ותקווה, אלגנטים.

במהלך נסיונותיי להבין את ורנון לי, מצאתי את עצמי עורך מחקר זואולוגי, ועקבתי אחר תנועותיה של נמלה בבית. ניסיתי לגלות האם רגליה הדקות של הנמלה מרגישות את דפנות העולם. ומצאתי את עצמי עורך מחקר כושל בגננות: במהלך כמה הליכות ליליות גזרתי צמחים ותבלינים, ושתלתי אותם במרפסת הקטנה שלי. רציתי לבדוק האם באמצעות השקיה יומיומית, הצמחים יפתחו שורשים כלפי מטה. אבל לא.

בסופו של דבר החלטתי לקיים ארוחת ערב לכבוד השלמת עבודתי על לוורנון לי. הזמנתי שתי חברות, דנה ואריקה וביקשתי מהן לעשות כאילו אנו נמצאים בווילה איל פאלמרינו. התפריט כלל: גאספצ'ו, סביצ'ה, גאלט ומלבי עם פירות יער. אכלנו ושתינו, ובמשך הארוחה סיפרתי להן את סיפורה של ורנון לי, כדי לומר ולשאול, בסופו של דבר, שאלה. אם נאמץ את תפישתה של ורנון לי על שהאהבה, התשוקה, היופי והכיעור תלויים כולם במגע הפיזי והקשר הריאלי שלנו עם העולם והאנשים: אפשר לאהוב ללא גוף? אפשר לפתח אמפתיה מצטברת ממרחקים? אפשר לבנות משהו בלי לגעת בו? האם ניתן לקיים קשר רומנטי בשלט רחוק?

דנה טענה שחד משמעית לא. אי אפשר. שורשי הצמחים ששתלת לא יגדלו כלפי מטה. לצמח המסכן שלך יש כמיהה לשיח שממנו גזרת אותו. והוסיפה משפט מאת אמא שלה: "כל אחד צריך להיות אחראי על ההתאהבויות שלו".

אריקה אמרה משהו אחר: החיים שלנו הם לא פסיכולוגיה ויקטוריאנית. נוסף לחיים הפיזים, הריאלים, יש בנו שכבות דמיוניות וסימבוליות. "אבל סביר להניח שברגע שהמפגש הפיזי נעדר" היא אמרה, "המרחק גדל, הריאלי מתערפל, ובסופו של דבר גם הסימבולי והדמיוני משתגעים לגמרי".

ואז דנה הוסיפה: "לא קראת לנו לארוחה בווילה הטוסקנית שלך כדי לשאול אותנו את הדבר הזה", היא חייכה "עשית את כל הסיבוב על ורנון לי כדי להגיע לסוף ושאנחנו נשאל אותך, הרי אתה חיית שש שנים בשלט רחוק. אם ידעת מראש את השאלה שלך ובנית את ורנון לי כדי לשאול אותה, אתה בטח יודע מראש את התשובה לשאלה: אפשר לבנות משהו בלי לגעת בו? ניתן לקיים קשר רומנטי ללא מגע? תגיד לנו אתה...".

שתקתי. ורנון לי חלפה לי בראש עוד פעם אחת. חשבתי. בסוף אמרתי: "אחרי הקינוח".