כבוד המתים

אתמול חלמתי על אדם שיורד לרחוב ושכניו הולכים לאחור, הפוך. אני סבור שהתקרית נבעה מכך שבישראל, הקיום נוסע נגד התנועה: המוות יותר יקר מהחיים, העבר חשוב מהווה והזיכרון נוכח יותר מהחלום. שימו לב כמה מאות, אלפי, עשרות אלפי מחוות נאלצנו לשמוע ולקרוא על המתים הטריים בתחום הספרות.

הזמן חולף אצלנו, כאמור, אחורנית: סופר מת עדיף על סופר משגשג, כפי שבתחומים אחרים נראה שאנו צועדים מקדמה להתנוונות, מחברה לשבטיות, מהשכלה לבורות ומבנייה להרס. לכאורה, כדור הארץ תחילה היה עגול, עד אשר אושש מודל הארץ השטוחה – מכאן הפיכתה של ישראל לכת כמו-רוויזיוניסטית, לחבורה של Flat Earthers. לפיהם, התאוריות האסטרונומיות הקודמות פוברקו על ידי שליטים כדי להגן על חומת הקרח המקיפה את הפלנטה. בעולם שכזה, קל לשער מדוע דמוקרטיה נחשבת קונספירציה. בני האדם שבין החיים נראים כמו מתים על מסכים, והמתים, חיים יותר מתמיד.

אילו היה זה רק תרגיל ספרותי שבמסגרתו הזקנה מתקדמת לעבר הלידה (כמו ב"מסע אל הגרעין" של אלחו קרפנטייר), או הציביליזציה נסוגה לנוודות (כמו ב"האיש שלא הצעיר" מאת פריץ לייבר), כמה מענג זה היה! כי מה יותר טוב מספרות איכותית בטעם אפוקליפטי. אלא שקיומנו נראה בדיוק הפוך באמת: המציאות לובשת נימה אפוקליפטית, בעוד הספרות קורסת לתוך אימת הריאליזם.

כל זאת כדי לציין כי מחוות בומבסטיות הודות המתים בישראל, נוכחות בתרבותנו הרבה יותר ממה שלידות נחגגות או הצלחות מוכרות.

התבוננותי היא זו של מהגר. דווקא משום כך, נראה לי כה משונה שחלוף הזמן המקומי מוכתר על ידי רצף של מיתות. לא משנה אם המת התורן הוא א.ב. יהושע, מאיר שלו, מאיר ויזלטיר, אירן קארה, מודי בר-און, רב פנאטי, יצחק קלפטר, ריי ליוטה, אוליביה ניוטון ג'ון, צ'רלי ואטס, אנדרו פלטצ'ר, פלה או מלכת אנגליה. שם המשחק הוא ליצור הזדהות עם המת התורן, לתרגם את ציבוריותו לקשר אישי מדומיין, להספיד אותו בעוצמה העולה על זו של קרובי משפחתו, להצית בעצמנו צער אישי כפוי, להתמלא בעוצמת האובדן, וזאת כדי להטעין את דחף המוות, להפיק ריגוש מן העצב, ובסופו של דבר לשכוח מכל העניין כעבור יומיים, עד לאובדן הבא.

הסיבות לכך אינן מוכרות לי. בהישג ידי מסה של סוזן סונטג על סימון וייל, בה נכתב כי בעידננו, החברה מכבדת אך ורק אמיתות שמקורן בסבל. אנו רודפים במודע אחר הבריאות, אך מקדשים את מציאות החולי. עד כדי כך שמרנים וסותרים אנחנו, עד ששפיות נחשבת התחמקות ואף שקר, כאשר משקלה של אמת נמדדת לפי ערכת הקושי. אמיתות זקוקות למרטיר מוצמד, אומרת סונטג. בהקשר הישראלי הספציפי, תרבות המוות נובעת, אולי, משום שחווים מחדש את טקס המעבר הדוגמטי משואה לתקומה, או אולי משלימים את החזרה הפסיכואנאליטית המרכיבה את הנפש הקולקטיבית שלנו. קטונתי.

אני כן סבור שכאשר אישיות ציבורית הולכת לעולמה, הרשתות החברתיות, המדיה, העיתונות, הופכות ליריד-אבלים, למיצג מאסיבי של מודעות פטירה. מי יהיה הראשון להודיע על מותו של מישהו? העיקר לצרוך ולמכור מוות, לסעוד את הנפטרים לברנצ' צהריים, לעתים אף הורגים בטעות אדם המתברר בדיעבד כחיי ובועט.

ישראל היא עבורי אומת המועקה והדיכאון. מנוע לשכול, תחרות עולמית לפסימיות. הפלייליסט המוזיקלי הלאומי שלנו מסוגל לקטול צמחים, להבריח בעלי חיים ולהפוך יום שמשי למבול תנכ"י. אצלנו, שקט עדיף על מהומה (חדשות שישי לא מאחלת לנו סוף שבוע מרהיב, אלא מברכות אותנו עם "סוף שבוע שקט" – ומה יותר שקט מהמוות?). בנוסף, אצלנו שמרנות עדיפה על פרוגרסיביות, זהירות על הרפתקנות, פיקחות על שכרות, מלחמה על שלום. היופי נחשב נאיבי והיפוכו הכיעור, מחוספס, מעניין. אני כותב מילים אלה בארבעים ושמונה השעות שבמהלכן סוחטים את מיצי הכאב על דבר מותו של מאיר שלו. בקרוב, כמו בלחיצת כפתור, יעלם האבל המדומה, והוא יפנה מקום למועקה מסוג אחר - הורדת דירוג האשראי או נפגעים חדשים בעולם ההתנחלויות. התקווה הממלכתית היא להאריך את היאוש עד ליום השואה, וממנו עד ליום הזיכרון, שעד תומו, אסון מסוג אחר יפקוד אותנו כדי לשאת את לפיד הכאב.

מרד תרבותי נגד המוות והסטגנציה, מצריכים מאתנו לפעול באלימות נגד סמליה הממלכתיים של מדינת ישראל, שכאמור, צועדת הפוך. בתחום המילה הכתובה, היינו צריכים להרוג -סימבולית- את אבות הספרות, ביניהם עמוס עוז, יהושע, שלו, גרוסמן (יבדל לחיים ארוכים), בטרם הם מסתלכים מהעולם. מספיק נזק הם גרמו להרגלי הפרוזה והשירה שלנו. כי תרבות לא יכולה להתקדם ללא מיצג הקרבה של הפרות הקדושות שלה. ובהקשר הזה, כמה מתקדמים היו הסוריאליסטיים! כותב פול אלואר כי את מלחמת החירות יש לנהל ללא הפסקה ובזעם מוגבר. דימוי מושלם של לוחם תרבות הוא ארתור קראבן (1887-1918), משורר מתאגרף, אחיינו המפוקפק של אוסקר ויילד, דאדאיסט, עורך כתב העת "מנטייננט" בו הוא כתב בשלל דמויות מומצאות, שניהל אהבה סוערת אחת ונעלם על ספינה בין ניופאונד-לאנד לבין מפרץ מקסיקו מבלי להשאיר סימן, פרט לתשוקת התנגדותו.

כמה שמחו מלחיני צרפת החדשים עם מותו של קאמי סן-סנס ב-1921 והוא בן 86. ובעיקר: באיזו עוצנה המריאה התנועה הסוריאליסטית בפרט והתרבות הצרפתית בכלל, כתוצאה ישירה ממותו של חתן פרס הנובל אנטול פראנס!

התאריך הוא ה-12 באוקטובר 1924 כאשר מת אנטול פרנס. שלושה ימים בלבד חלפו ואנדרה ברטון מפרסם את המניפסט הסוריאליסטי הראשון, שמטרתו להיות בסיס ליציאה מתבניות ההגיון, הריאליזם, השכל הטוב והתרבות הממלכתית. אי אפשר לדמיין את התרבות המודרנית ללא מהלך זה. יפעלו תחת כנפי התנועה והמניפסט: פיקאסו, דאלי, מגריט, מירו, ארנסט, ג'אקומטי, אראגון, בוניואל, דושאן, ארטו, דה-קיריקו, מאן ריי, ועוד.

שלושה ימים נוספים חולפים מאז פרסום המניפסט, שישה ימים בלבד מאז מותו של פראנס, והסוריאליסטים מפרסמים מכתב פתוח בעל ארבעה עמודים שהיה לפיגוע ספרותי מכונן: כותרתו "גופה אחת" והוא לועג, מקטין, חוגג, משתעשע באופן שערורייתי עם מותו של חתן הנובל. "האם סטרת פעם למת?", "דמות קומית, בינונית וריקה", כותבים על הסופר, וברטון קורא להשליך את הגופה יחד עם ספריה לנהר הסיין, כדי למנוע, אפילו, את עצם הפיכתה לאבק.

קריאת הסוריאליסטים, כמובן, לא הייתה ליטרלית או ריאליסטית. ואולם הטקסט, והפמפלט הנלווה שבו אנשי התנועה מצטלמים עם פרצוף של מת, זכו למכות, כלא, ומתקפות בעלות מאות ואלפי פנים. מה שלא מנע או עצר את המהפכה התרבותית.

אין אני לועג, צוחק, שמח או חוגג את מותם של אושיות הספרות בישראל. אדרבא, אני מצער על מותם כמו גם כואב את כאב קרוביהם ובני משפחתם. נוסף על כך, מן הראוי לכבד ולהכיר בתרומתם של אישים אלה לתרבות העברית. לתרבות העברית של העבר. כל הלעג, התמיהה והרתיעה שלי הולכות אל הממסד ואל האוכלוסיה הסוגדת לתרבות המוות, שמשמרת בפורמולין צורות אמנות של תוקפן פג, שמשכפלת את צורת הכתיבה של גיבורי התרבות ומפזרת את עמדתם האסתטית בין רבבות של סופרים חדשים, באקדמיה, במדיה ובאלפי ספרים הנולדים מתים כתוצאה מכך. החברה שלנו, תרבותה, והספרות שלה, חייבות להתקדם, לחיות ולחלום, להתנתק מן העבר הנצחי כדי ליצור אופקים חדשים לעתיד הפוטנציאלי.

לבסוף, קל מאד לטאטא את הטענות מתחת לשטיח הלאומי. אעזור לכם לפסול את דבריי: יופי וכיעור, קדמה וסטגנציה הם עניין סובייקטיבי. כאבו של העם על מות גיבוריו הוא אמתי. כל תרבות מקדשת את חלליה, הרשתות החברתיות בעולם כולו מספידות אישיויות ציבוריות. החברה הישראלית המאושרת ביותר לפי מד האושר של העולם המערבי. פולחן המוות שלנו מאוזן על ידי פולחן החיים ולאחר יום הזיכרון מגיע יום העצמאות. אין רע בשמרנות ובמסורת. ישראל היא מדינה חדשה ולכן אנו מעריכים את התרבות שנוצרה בתוך עשורים מעטים. יש מקום להכל: מפרוזה של פעם ועד להבעות ספרותיות חדשות. לא גדלת כאן ולכן קשה לך להבין או להכיל את ממד האובדן שלנו. ואפילו, ישראל היא אומת היי-טק, מה שמפריך את היפותזת ההליכה לאחור, מהמוות אל קידוש ההחיים שלעולם לא יגיע.

הכל נכון ולא נכון. אבל נראה כי ריאליסטים וסוריאליסטים יסכימו איתי לפחות על נקודה אחת בודדת: המתים זקוקים לשקט, והחיים זקוקים להרבה חיים.