top of page

כיכר ליהודים

Writer's picture: urielkonurielkon

1 ריבוע; 1 ויירלס פתוח; 1 מדשאה; 32 איש ישנים; 27 טבלטים; 15 לומדים; 7 קפואיירה; 3 שיכורים; 5 קבצנים; 16 כלבים; 23 אנשים עם בקבוקי מים "פולנד ספרינג"; 12 קעקועים; 9 שפות; 14 עצים; 5 כותבים; 29 משתזפים; 2 זוגות רבים; 28 אזניות; 3 מסדרים את השיער; 7 פיקניקים; 3 אבות מספרים סיפורים לילדיהם; 10 מתנשקים; 2 סייפים; 1 ג'אגלר; 147 אנשים עם כובע; 5 הרא קרישנה; 16 מצלמים את עצמם; 6 חולמניים; 14 גלידות; 3 רחובות סמוכים; 5 ג'ינג'ים; 2 חרדים; 7 אוכלי תפוח; 18 זוגות מעורבים; 30 קוראים; 4 דוכני קפה; 3 שירותים ציבוריים; 4 התעמלויות שונות; 1 ספרייה ציבורית; 2 פינג פונג; 12 שקית קניות; 4 ספרי ג'ונטן פראנזן; 386 כיסאות; 32 תיקי קנקן; 11 סושי; 64 ספסלים; 1 במה; 15 לימונדות; 17 לפטופים; 2 בחורות עם שרשרת לב שבור; 32 סאן פלגרינו; 25 תינוקות; 12 חינמונים; 31 ניו יורק טיימס; 22 עמודי תאורה; 10 סלטי חסה; 8 שחמט. חברות בולטות: מק, גייטורייד, טושיבה, פפסי, מקדונלדס, דל, אול-סטארס, קנדיין דריי, סטארבקס, HSBC, פדקס.

..........................

עצרתי את הרישום ברגע שמערכת הגברה החלה לנגן מוזיקת אמביינט. לפתע, מאות אנשים כיסו את מדשאת הכיכר והחלו לעשות מעין אירובי מודרך בצוותא. עזבתי את הכיכר ברגע שהקהל שינה פוזיצייה והחל לעשות דבר מה שנראה כתפילה משותפת, המבוצעה תוך הרמת ידיים אל השמים. חשבתי שזה העת לחזור, לשוב לשדה התעופה, לקחת אתי את בשורת הכיכרות ולהפיצה בישראל.

אני מציין: היום הזה הביא אותי לעמוד מותש בשעה 13:00 בבריאנט פארק שבמנהטן, עורך ספירת מלאי של כיכר, עם המחשבה הבאה: "כמו שזוג נפגש כדי לכונן נשיקה, חברה נפגשת במרחב הציבורי לכינונה של כיכר. הכיכר היא היא מעין נשיקה אורבנית. שכן ככל הנראה, מאפייניה המולדים של החברה, מתנכזים ובאים לידי ביטוי בצורה ספציפית בכיכר - כמו שטיבה של נשיקה באה לידי ביטוי במפגש, במשך, בתיווך רב-חושי, במגע לשונות, ריריות, שיניים – בערבוב של נוזלים המתנכזים בצורה סימביוטית בחלל הפה."

ובכן, תולדה של תנועות אקראיות למחצה במרחב, היא שהביאה אותי לבריאנט פארק, דרך ההשתלשלות האירועים הבאה: התעוררתי בשדה התעופה "ניוארק" כשגלגלי המטוס נגעו באדמה צפון אמריקאית, לפני הזריחה. רציתי להיות בחוץ אך ציפתה לי דרך ארוכה. הנוסעים קיבצו, משכו בחזרה וקיפלו לתוך תיקים ומזוודות קטנות, פיסות פרטיות שנפרשו בכיס המושב ומתחתיו, במהלך הטיסה: אביזרים, סוודרים, מכשירים סלולרים, תרופות, וחומרי קריאה. נערה אחת עוד חיבקה בובה; איש זקן התכסה עדיין עד לראשו, כמו שד. המטוס הריק נראה כזירה נכחדת עם עתיקות ארעיות: עולם שעמד להיעלם דווקא ברגע שהוויתו החלה להיראות מוצקה ומאורגנת.

ככל שהתקדמנו בשרוול בצאתנו מן המטוס, הנוסעים חזרו בהדרגה להיות אנונימים. רק כמה "חברויות אוויריות" שרדו עד לרגע איסוף הכבודה, לעתים עד לסיגריה והחמצן הראשונים שנשאפו באוויר הפתוח. אך לאחר מכן, כל אחד התאדה, התפוגג, חזר לקיומו ההמשכי: "לעלילת החיים". פרט לכמה ברי מזל שכמוני, התברכו בקטגוריה הנשגבת "נוסע במעבר", המאפשרת כמה שעות שיטוט מחוץ לתכנית, מעין סוגריים של החיים; אדאג'יו בו כל המוטיבים של הטיול שזה עתה השלמת, נפגשים ומצטלבים זה בזה.

12 שעות ו35 דקות עמדו לרשותי, כשהלך וגבר הדחף לצאת, לצפות בסקיצה הראשונית של בוקר בניו יורק, כמעין אורח בסיפורו של מישהו אחר. קניתי קפה והגעתי לרכבת האווירית שהביאה אותי לתחנת הרכבת של ניוארק. שם אכלתי סוכריית "ברת' סייברס" בטעם משחת בן-גיי – תוך כדי כך שבמערכת העיכול שלי, נפגשו מאכלים שנאכלו במדינות שונות – כאילו הגוף הוא מעבדה לניסויים אורבניים, שבה לכאורה, שתי ערים התערבבו וחיו בבטן בדו קיום.

כעבור מספר דקות עליתי לקרון הקלוקל של ה"ניו ג'רזי טרנזיט" לכיוון מנהטן: קרון בעל מושבי עור משומשים בצבע ריבת חלב ורצפת גומי מכורסמת. נרדמתי, והספקתי לחלום חלום שהתרחש במדינה שממנה באתי. התעוררתי בתחנת פן סטיישן והלכתי עם זרם האנשים על רקע רביעייה של היידן מתוך האופוס 64 – מוזיקת "רקע" המתוכננת להרגעת הרבבות ההולכים ונעים בשטח הסגור. ירדתי עוד כדי להגיע אל רכבת התחתית "A", וחיכיתי שהיא תביא אותי אל יעדי. ובכן, כעבור נסיעה רצופה באוטו, מטוס, ריצה, מדרגות נעות, סרטי הובלה, הליכה, מעלית, רכבת אווירית, ניו ג'רזי טרנזיט, רכבת תחתית, ו-27 מדרגות אחרונות– קלעתי במטרתי: הגעתי אל הקרקע העירונית, והצצתי סוף סוף בחתיכת שמים בחלקה התחתון של האי. השעה: 5:50, המקום: רחוב ווסט 3.

נשמתי לרווחתי את האוויר המבושם והמלאכותי של גריניץ' ווילאג' לקראת יממה נוספת. הרגע היחיד במינו בו נפגשים מנקי הרחובות בסוף משמרת עם ספקי הבייגלס. זהו מפגש בלתי נראה כמעט, אף שהוא מאשש את קיומה של מנהטן כמערכת מעגלית סגורה, המקיימת אנטרופיה נעימה ובלתי מורגשת: שארית הלילה פוגשת את אופק היום החדש; העיר מסיימת מחזור שלם, ופולטת אשפה שאיסופה כאמור, נשלם ברגעים שבהם מחולק הלחם הטרי.

בהליכה איטית, חלפתי על פני מועדון ה"בלו נוט", ליד חנות לצעצועי מין, דרך פיצריות, פלאפל "Mamoun’s" קפה "רג'יו" והבר "אולד ווייגון" שברחוב מק-דוגל. ראיתי זקנים המטיילים עם כלב; כמה משאיות התכוננו לחלק חומרי גלם; עברו שני סטודנטים רדומים; בירכתי לשלום בצורה אילמת קבצן ושני משתמשי הרואין ששכבו רגועים. חשבתי שמשהו בשקט האוורירי של מנהטן ריקה, דומה לאלבום "סנדיי אט וילאג' ואנגרד" של ביל אוונס, שהוקלט 11 יום לפני מותו של הקונטרבסיסט המנגן בו, סקוט לה-פארו. מצד שני, השקפתי על מנקות היספניות עם חלוק ורוד שהתהלכו בשטחי התצוגה של חנויות רשתיות, בלי אור ובלי מיזוג. דמיינתי את ניו יורק חצויה בדיכוטומיה בין אוכלוסיה אדונית וזו המשרתת: מנהטן כמכונה ליצירת מקסיקנים עבדים, או מכונה מקסיקנית ליצירת אמריקאים אדונים. נזכרתי בספר הרשימות "ניו יורק" משנת 1921, מאת האמן האורוגוואי חואקין טורס גרסיה, בו המתבונן מתפצל לשניים: מצד אחד הוא נפעם מ"ספקטאקל" העיר המודרנית; מצד שני הוא חש בתתדהמה ודחייה, לנוכח האדם החד ממדי, האלים, הא-חברתי והאוטיליטרי שניו יורק מייצרת.

ואני, סתם רציתי לחוות את הזריחה בוושינגטון סקוור והלכתי לקראתה, בעודי חושב עד כמה אני אוהב את הריח של מנהטן: מעין ניחוח של קפה, מעורבב עם סבון, שאריות של אדים העולים מפתחי האיוורור של הסאב-וואי, זיעה מבושמת של נשים הלובשות שורטס אדידס בעיצומו של הג'וגינג, חומרי ניקוי, צמיגים שרופים, והאוויר עם צמחיו הנושמים אותו.

וחשבתי עד כמה אני אוהב את האור של מנהטן: לבן זוהר המצייר גוונים יפהפיים על הקרקע ועל פרצופיהם של האנשים. דרך האור הזה וסביב הניחוחות האלה, אני אוהב להתבונן על הסובבים אותי: למשל על בחורה קוריאנית בעלת עור מתוח שמסתכלת דרך החלון ב"דאנקין דונטס"; או מאחוריה הבחור השחור הישן, ראשו נפול על שולחן, כשברקע תמונה ענקית המציגה שני שחקני בייסבול מחזיקים כוס קפה קר מורם, בתנועת לחיים. אני גם אוהב את טעמיה של מנהטן, בייחוד את קפה הפילטר, היינות הגלובליים בטעם מופרז של עץ אלון, ואת מי הברז המוניציפלים. ובין חפציה הייחודיים של מנהטן, אני אוהב אסלות ומשתנות ציבוריות מחברת "אמריקן סטנדרט", עיתונים סקטוריאלים, עטי פייפר-מייט, מחברות כתיבה, חבקי כוסות עם פרסומות סרטים, ואת מרקם הבטון. אך מעל הכל, אני אוהב להתבונן על האמריקאים עצמם כעל "צורה". צורות אנושיות המנסות לחקות את הנצח באמצעות מדעי החיים המודרנים: המבט תמיד קדימה; הגוף המשודרג ויטמינים מסרב להזדקן; מסמל את הרצון האנושי לשרוד, תוך הרחקה מקסימלית של רגשי אי נוחות ואי ודאות.

רציתי להיכנס אל הכיכר בדיוק בזריחה. לכן התעכבתי בקפה "דין & דה-לוקה" שבשעה זו קיבל את פניהם של העובדים הראשונים לרכוש ארוחת בוקר מסוגננת ובריאה. אכלתי כריך קטנטן והזמנתי קפה, בייגל מחיטה מלאה עם קינמון, צימוקים וקרים צ'יז. התקרבתי לכיכר כשהשמש החלה להציץ בחריץ שנוצר בין שני בניינים. נכנסתי אליה דרך השביל המרכזי, שהוזז ימינה לפני שנים, כדי לתקן סימטריות.

אף פעם לא ראיתי את הכיכר כה ריקה ולא נוכחתי לראות בצלילות כה מובהקת את ההילה האורבנית של ושינגטון סקוור, הממתינה ליושביה, שוכביה ולמנגניה. נימה מיסטית שהצלם אנדרה קרטש גילה בעודו מצלם כיכר זו באופן אובססיבי, מדירתו בקומה ה-12, במשך 33 שנה. רק הסנאים התרוצצו בשעה זו, אם נרצה, צאצאייהם של הסנאים שעמדו בדרכו של הנרי ג'יימס הממהר לביתו, שצפו בהליכתה של אלנור רוזבלט, ושראו חולף סיפור של או' הנרי.

זרקתי מטבע למזרקה ולפסל של גריבלדי באמצע הכיכר, ושכבתי על אחד הספסלים במטרה לישון עד להגעת האנשים. רציתי לצפות בדרכי ישיבה, שיחות חולין, אירועים חריגים, ופרצופים אקלקטים שהם תוצר של ערבובים גזעיים. אך מעל הכל, התחשק לי לחדור לתוך מהותה של הכיכר, של כל כיכר.

מה היא כיכר? איך ייתכן עושר מרחבי כה גדול בחלל שלעתים אינו חורג מהיותו עיבוי עירוני, גאומטריה אבסטרקטית-ארכטיפית – סתם ריבוע – שעליו בני האדם מנהלים את מיטב חיי החברה שלהם. פיאצה, פלאסה, אגורה, צורה מושלמת או כתם אמורפי על המפה. כיכרות אהובות: רחבה תמנונית והומת אדם בהיידלברג, פלאסה ויריינה בברסלונה, פיאצה דה לה רוטונדה ברומא, פלאסה דה ארמס בגוודאלחרה, כיכר דורגו בבואנוס איירס, פלאסה דה לה וייאה במדריד; עשרות כיכרות ללא שם: ניסים אורבנים שנתגלים בפניך מעבר לפינה, תוך כדי טיולים והליכות. אני שואל את עצמי מדוע אני מתקשה למצוא כיכרות בישראל. לא כיכר אחת אלא סדרת כיכרות. מדוע נעדרת מסה קריטית ממצרך אורבני כה מהנה ושימושי? כיכרות, שהן ארטיקולציות מרחביות המעניקות משמעות לסביבה שלנו כמכלול.

לפתע חשבתי שלמרות היותי נוסע במעבר בניו יורק, את ארעיותי אני חש דווקא בחזרה אל הבית, אולי בגלל מחסור בכיכרות. אך, מדוע חסרות כיכרות? אולי מעצם דעותיו הקדומות שפעם שמעתי מפי אדריכל בכיר ומרצה לארכיטקטורה בבצלאל, שפסק: "כיכרות אינן מתאימות ליהודים". כלומר, לפיו, בני העם היהודי אינם משתמשים בכיכרות משום שחיי החברה של העם היהודי מתנהלים במרחבים מטבע אחר. מאששות את תפישתו של האדריכל, כיכרות מפלצתיות בעלות פרופורציות איומות, תכנון מעוות וטעם רע, כגון כיכר המדינה בתל אביב, כיכרות פריז, ספרא וכיכר התיאטרון בירושלים. ומה יש בנמצא? כיכרות ללא עיר, ערים ללא כיכר, כיכרות תנועה, כיכרות חניה. או במילים אחרות: כיוון שבישראל הארכיטקטורה הוחלפה בהנדסה - בהנדסת כבישים ובהנדסת בטיחות - הכול בטוח כל כך, ומהונדס כל כך, עד שלפעמים מבוטלת עושרה של החוויה האורבנית. מה גם שקסמה של הארכיטקטורה באה לידי ביטוי ברגע שאנשים רוצים לראות את פרצופו של השונה ממך, כדי להצתופף לצידו. מכאן שכיכרות הן משטחים המוקפים עיר, וערים הן אותן מקומות רוויי כיכרות לצרכי הסתכלות ומגע עם האחר. לפתע חשבתי שהייתי רוצה שתהיה לי כיכר בשכונה, כיכר שתהיה לי בית – כיכר ליהודים! – אולי היהודים לא נזקקו למדינה, אלא לכיכר. להתחיל מכיכר. מקום קטן להיות בו. מקום עצירה בו יתאפשר לכולנו לבטא את צרכינו החברתיים והמרחביים.

התעוררתי בוושינגטון סקוור כתוצאה מהמוזיקה: פסנתרן ניגן יצירות של סאטי, פיליפ גלאס, דביסי, וברנשטיין על פסנתר כנף, באוויר הפתוח. הנגינה והתפאורה היו פומפוזיות משהו, מוגזמות, קיטשיות; אבל יפות. כמה עשרות אנשים האזינו; שתי בחורות החזיקו בידיהן אייפון בצורה אמריקאית: היד השמאלית נוגעת בעדינות במסך המופנה ימינה תוך כדי הליכה, בטבעיות. והיד השנייה החזיקה כוס קפה חד פעמית: חלקה התחתון של הכוס מורמת קדימה ולמעלה, כאילו היא נטולת משקל. אדם עשה כפיפות בטן; אחרים התהלכו, הסתכלו על השמים, דיברו וחייכו, קראו "ריביוז"; הצטלמו. רציתי לצלם סצנות של אנשים המצלמים אחרים או את עצמם, ובכך להיות חלק משרשרת אנושית. ברצוני היה להופיע בתמונה של נורבגים וסינים. בחורה אחת צילמה יונה. אדם אחר צילם מישהי נשענת על עמוד חשמל. צילומי חיות מחמד, צלמי פרטים, צלמי סלפיז. הכל בכיכר אחת. כמות בלתי מוגבלתש של טלפונים סלולרים, אייפדים ומחשבים. חשבתי שכולנו בועות המשדרות תדרים: בועות עם קליטה. שכן עניין המרחב הציבורי כרוך ברצון הבלתי נשלט של כולנו לתקשר, גם בהיותנו לבד. והתקשורת אינה אלא אוסף אדיר ממדים של מולטימדיות מצולבות המתווכות ביננו. אילו יכולנו לצלם את הילת האנרגיה החשמלית והסלולרית שהופקה בכיכר, היה מתקבל מופע בלתי נשכח.

הלכתי ברחבי הכיכר מבלי להבין עד הסוף האם הכיכר יצרה את האמריקאים או האמריקאים את הכיכר, האם במנהטן הקולנוע יצר את המציאות, או המציאות את הקולנוע; או לפי מילותיו של קורטאסר: "האם חייפץ שלט בכינורו או שמא הכינור, הוא ששלט על יאשה חייפץ ". מכל מקום, נזכרתי בספר מרומם הנפש "זוהי ניו יורק" שהסופר א.ב. וייט כתב בהתרגשות על עירו, בחדר מלון ב1948; ונזכרתי ב”ניו יורק שלי", התיעוד הספרותי-אנתרופולוגי הבלתי נשכח, מאת הסופר האירי ברנדן ביאן (לפיו, "אלכוהוליסט עם בעיות כתיבה"). ואני, שמחתי לחוות את האשליה הניו-יורקית, את האורגיה החומרית הרדיקלית, את הערבוב, את היחסים הארוטים בין נוירוטיים, לאלרגים, לתיירים, ולנוח בממלכת הוויטמינים, ביומיום שנראה כטקס בלתי ניתן לשינוי, משום שהוא מוצק, משום והוא עובד, משום שהוא אורבני.

בשעה 11:00 ההתרחשויות בכיכר פתחו לי את התיאבון. הלכתי לאכול המבורגר. אבל לא רציתי לחזור לשדה התעופה מבלי לרשום לעצמי רשמים לבניית כיכר, או לפחות רשימת-מזכרת שתיתן השראה לבניית כיכרות בישראל, שבהן יהודים ולא יהודים יחדיו יעשו בהן שימוש חברתי, רב-חושי. ובכן, כיוון שממדיו של וושינגטון סקוור גדולים מיכולת התפישה שלי, חיפשתי מקרה בוחן אחר בו יתאפשר לי לבדוק האם כיכר פשוטה יכולה לנכז את מכלול החוויות שצברתי; האם כיכר תצליח לבטא תמצית מן החברה האמריקאית. נסעתי ל"בריאנט פארק": ריבוע מושלם של מאה מטרים ריבועיים – כדי לערוך את מחקרי הקטנטן, אותו ביצעתי באמצעות הליכות אורכיות ורוחביות במשך שעתיים, עם הפסקות בנות שתי דקות בין גיחה לגיחה. השלמתי את משימתי וחזרתי לניוארק.

במטוס צפיתי בסרט ושכתבתי את רשימותיי. התעוררתי כעבור זמן מה באוויר, כתוצאה מקולו של דייל "אל-על" שצעק לתוך עור התוף שלי: "ביף אור צ'יקן! ביף אור צ'יקן!". הבנתי שזהו סוף החלום. עקבתי אחר מסלול הטיסה, ואכלתי מזון כשמתחתיי חלפנו על פני הליפקס וניופאונדלנד שבקנדה: חשבתי שאפילו במקומות הקפואים הללו יודעים לקיים כיכרות למופת. ומה אתנו? מה יהיה אתנו? בלעתי קצת יין, שמתי אטמי אזניים, וחזרתי לישון.






12 views0 comments

Recent Posts

See All

Comments


urielkon

©2023 by urielkon. Proudly created with Wix.com

bottom of page