top of page
  • Writer's pictureurielkon

?לאן הולכות המילים

לפני תשע שנים החלטתי להעניק לעצמי מתנה שנפתחה רק היום. הכל התחיל בחודש פברואר 2010, בתקופה בה ניסיתי להשלים כתיבה של מאסטר בבינוי ערים בנושא מושב שיתופי הממוקם לצד סכר בצפון ארגנטינה. המושב נבנה בשנת 1961 בשיתוף ישראל, והתברר ככישלון בממדים קולוסליים. לפי מה שזכור לי, מצבי הקיומי ד׳אז היה רעוע. דילגתי מצוברח בין בוסטון, וירג’יניה, ניו ג׳רזי, מנהטן ולונג איילנד. חשק לכתוב לא היה לי, לכן פיתחתי הרגל קומפולסיבי ומטופש: לבנות לי קולקציה של חינמונים מקומיים. מאחר שידוע כי סיבות ותוצאות אינן קרובות משפחה, הנירוזה הקיומית שלי התפרצה כמחלת-אספנות, כפי שלחיצה על הבטן יכולה לגרום לדגדוג אזניים. אני זוכר את עצמי מתהלך ברחובות, חוצה כבישים ונעצר בכל פעם שחלפתי על פני מקומון חדש שחיכה לי בתוך תיבה לאיסוף עצמי. לא קראתי בעיתונים הללו בלו מילה אחת, למרות שהאוסף קיבל ממדים מפלצתיים: מאה עשרים ושלושה פריטים שונים, אותם הכנסתי לתוך קופסאת קרטון - שעם תום ביקורי בארצות הברית סחבתי בחזרה הביתה היישר אל הארון. הרבה מים עברו מתחת לגשרי בעשור האחרון. עיתונים אינספור פשטו רגל ומאות אלפי אחרים הודפסו. מתוכם, שמרתי לעצמי את השבועיים הללו. הזמן חלף, כהרגלו יותר מהר מיכולתי לתפוס אותו. למשל מאז, עברתי חמש דירות, סגרתי ופתחתי עסקים, התגרשתי מזוגתי, שתי בנותיי גדלו לממדים ורגישויות שאי אפשר היה לחזות מראש כאשר קיפצתי בין חינמונים אמריקאים.

כעבור עשר שנים, כעת, כולנו סגורים בבית. המגיפה הפכה את הזמן לישות דוממת, עד כדי כך שהיא גורמת לי לתהות מי היינו ואיך נראה העולם של אתמול. זה הרקע שבו אני מוציא את הקופסא מהארון, מניח אותה על מיטתי ופותח אותה. העיתונים הצהיבו. מתחתם מצאתי מחברת עם חלקי משפטים וקטעים שרשמתי לעצמי במהלך אותה נסיעה נשכחת. כשאני יושב על המיטה ומפזר סביבי את עיתוני העבר, אני חושב על מאות מליוני המילים שנכתבות, נדפסות, נגרסות ונשכחות מדי יום: מילים בתוך עיתונים שנקראו, פונו ונכחדו. אלה מאמרים, מודעות ועיצובים, דיוקנאות וכותרות שמאחוריהם מחברים, עורכים, מגיהים ומעמדים. אלפי אנשים עבדו במלאכת ההפקה של אחד המוצרים הברי חלוף ביותר בעולם. עד לא מזמן היה זה מוצר חיוני ואהוב. מי לא התקשה פעם לישון בהמתנה לכתבה פרי עטו העומדת להתפרסם מחר. ומי לא חיכה למהדורת עיתון טרייה שבעת הקריאה עוד ספגה ופלטה דיו ריחני.

חומרי קריאה. אנושות הצורכת טקסט. הקטגוריה השרירותית והנחותה ביותר: החדשות. אחריה: המודעות. למשל, האם דוקטור אווי מיגדאקי - חבר בקונגרס העולמי להשתלות שיניים - ממשיך לבנות פיות מושלמים בהסדרי תשלומים שנתיים? האם חברת הייברידג׳ מכשירה עדיין אחיות? האם מסעדת ״גליסיה״ מפיקה ערבי סטייקים וסנגרייה על רקע דואטים לגיטרה?

כיצד הסתיימה, למשל, תעלומת הגניבה ברחוב 204 פינת קופר-סטריט המסופרת בחינמון ״מנהטן טיימס״. אשה הותקפה מאחור בשעה אחת לפנות בוקר ונלקח ממנה טלפון סלולרי. היא טענה שהתוקף גבוהה ולבן, בעוד המשטרה חשדה דווקא בגבר שחור, נמוך ומשקלו 170 פאונד. זוהי הגניבה הרביעית השבוע. שלוש האחרות התרחשו ב״אישאם פארק״, ובוצעו בדפוס פעולה זהה: תקיפה מאחור, הקורבנות התבקשו לשכב על הקרקע, להתראות טלפונים. האם השוטרים או פטרול השכנים עם שאיפות בלשיום הם שייצליחו לפענח את התעלומה?

אם ברצוננו להתעמק בתולדות הקהילה השחורה באותו האזור כמו גם ב״שוגר היל״, כל מה שנדרש מאתנו הוא לעבור דף. על פי עדויות ממקור ראשון, אנו יודעים על נוכחותם של עבדים ומשרתים שחורים בצפון מנהטן כבר בסוף המאה התשע עשרה. בסביבות 1910 הקהילה האפרו-אמריקאית הגיעה לעשרה אחוז מכלל התושבים ובשנות השבעים הגיעה עד לתשעים אחוזים מלאים. שדרת אמסטרדאם המצוייה באזור, הייתה לסוהו שחור. הילדים שיחקו חתול ועכבר נגד שומרי האחוזות, ואחרים נהגו לצפות באוהדי ה״ג׳ייאנטס״ הלבנים, יורדים מתחנת המטרו ״סי״. יהודים רבים נטשו את השכונה בשנות השבעים, והקהילה השחורה החלה להצטמצם בשנות השמונים, בעת שחלוצי הג׳נטריפיקציה פלשו למקום לצורך כיבושו. רבים עוד זוכרים את שנות הזהב בשוגר היל, ואת טעמו של האוכל ב״וילסונס בייקרי״ שאליו נהגו להגיע רבבות של סועדים ותיירים, לעתים בהליכה רגלית בת קילומטרים רבים, רק כדי לאכול ביסקוויטים, דגים על האש, פשטידות תירס, עוגת בטטה ופאי אפרסקים. אני נמנע מלקרוא חדשות-מגיפה ואוסר על עצמי להיות עבד של נתוני חולים או אסיר של קונטינגנציות ההווה. חדשות היום נושאות בתוכן חולשה, כאילו הן טרם נולדו ומדובר על עוברי-ממשות. מן העבר השני, קופסאת העיתונים משנת 2010 מרגישה לי חדשנית וטרייה. זוהי מכונת עלילות, תיבת סיפורים. אני חש דגדוג ספרותי. מן אפקט בדיוני מתחולל ברגע שקוראים בעיתון מחוץ לזמן האינסטרומנטלי שעבורו הוא נוצר. מספיק להמתין להתיישנות הכתבות. אם נרצה, הקרטון דומה קופסת שימורים העושה שימוש בחומר המחמיץ האולטימטיבי: הזמן. אם חיכינו מספיק, מן החדשות ניתן ליצור מזון טקסטואלי אחר. מדוע קופסת שימורים? משום שמצד אחד, תאריך הדפסתו של עיתון תואם לתפוגתו. ומצד שני, יעודו של הטקסט העיתונאי לא נגמר עם זמנו המולד. ברגע שעיתון הזדקן, נפתחות עבורו הזדמנויות חדשות. ואלה עשויות להגביר את טעמם הראשוני. זאת על משקל "מלפפון בינוני בהווה, אחלה מלפפון חמוץ בעתיד". נניח את הקורונה בצד, וראו כמה יפה לטייל בחינמון ״נאו צ’לסי״ 2010, שבין ידיעות על עצירת אדם עם שלושה כדורי אקסטזי ושקית מריחואנה בכיסו השמאלי, שוכנת כתבה על פתיחת מלון גיי בעל 123 חדרים, מודעות על כנסיות וכמרים, ומכתב למערכת עם תלונה: מדוע העיתון פרסם בדף השער הקודם שלו כתבת-ענק על דבר סגירת המסעדה הסינית ״בייבי בודהא״ ודחק אל העמוד השישי את הידיעה על סכנת סגירתו של בית החולים ״סיינט וינסנט״?

בחינמון "דה ברוקלין פייפר", לצד מודעה על תכנית גמילה ממשככי כאבים אופייאידים, אנו קוראים על גברת לורה מיירס שאיבדה תוכי בשם גרייסי. התוכי ברח כאשר בן זוגה השאיר בטעות דלת פתוחה בעת שהוציא את הזבל החוצה. שתיים-עשרה שנה התוכי חיי בחיקה, עד אשר הוא יצא למסע ברחבי ניו יורק. לשמחתנו, כעבור ארבעה ימים מסתוריים (מה עשה התוכי מהרגע שהוא ברח מהבית?) אשה אחרת צפתה בטלוויזיה ב"אי המטמון" בדירתה הממוקמת בקומה השתיים-עשרה. ואז היא הבחינה בתוכי העומד על אדן חלונה. היא גירתה אותו להכנס פנימה באמצעות חתיכת תפוח ולאחר חיפוש נוקב, החזירה את גרייסי בחזרה לבית הכלא שלה.

החינמון "איי-אם ניו יורק", מזהיר אותנו מפני קונדומים במידה גדולה בייחס לאיבר-המין, כי אלה עשויים לגרום להריונות בלתי רצויים. מתחת למודעה על טלפונים חדשים מחברת נוקייה, כתבה אחרת מדברת בשבח המין כמונע סרטני השד והערמונית. בעיתון "קריבאן לייף" מדינות מרכז אמריקה נותרות בלי מים. עורכי דין מציעים את שירותם בהתעסקות עם רשויות המס במידה שחולה ללא קופת חולים נקלע למצב חירום. ובחינמון "מטרו", נערך סקר שקבע שהעם האמריקאי הוא האטרקטיבי ביותר בעולם.

אני נהנה מאד מהקריאה, ומפיק עונג לא מבוטל מתכניתי להצלת ידיעות קבורות במערות הלא-כלום, דווקא עכשיו. לפעמים אני לוקח ערימת עיתונים למרפסת הנמוכה שלי ומבחין בהולכי רגל בעיצומן של מאה מטר התעמלות המסתכלים בחשדנות על מלאכתי. זה מה שבוודאי חשב מי שזרק לי בחזרה עיתון שנפל לידו. הוא דפדף בו ופסל את קיומי בעיניים. היה זה החינמון ״מבט לטיני״ עם ידיעה ענקית על ניסים שמימיים שנרשמו בנסיונות ההצלה בהאיטי לפני עשר שנים, המציאה המקרית של הכוכב הצעיר ביותר ביקום באוניברסיטה במדריד, כתבה על המתכות הרעילות שנמצאו בחנות תכשיטים לילדים בסין, הצעה לטיולים רומנטיים ב"אי האופנה", דירות להשכרה בטרנטון, טיפים לקניית כרטיסים עבור משחקי המונדיאל הקרב בדרום אפריקה, וטיפולי פנים באמצעות מריחת אבוקדו ותותים. ברצוני לטעון כנגד המתעמל, כי דווקא ההתעסקות עם ההווה הלקוי שלנו, הוא הוא סימן אולטימטיבי לאי-שפיות. כי חדשות הקורונה עושות לנו הנחה קיומית, מייצרות אשליה של זמן הווה הספוג עוצמה ומשמעות היסטוריים. החדשות הללו ממכרות. מן העבר השני, למי מזיקים החינמונים שלי? הם מלאים פניני בדיון ונוסחים יפהפיים בחפזותם. אני קורא וקורא וממשיך לקרוא, עד אשר מתחילה להטריד אותי שאלה: היכן נמצאות כל המילים? לאן הן הולכות. מה הטעם להפיק טקסטים בעזרת השפה - הישות החמקמקה הזו המורכבת מסימנים שנכשלים בנסיונם לתווך לנו את החיים? מה עלה בגורלם של מאות מליוני כתבי יד, רומני בכורה, תולדותיהן של משפחות, סיפורי סודות וטראומות, אהבות נכזבות, שירים כאובים, יצירות אוונגארד ש"עתידות לשנות את פני הספרות", ומה עם הספר שעליו חלמנו ושאותו כתבנו במשך עשרים שנות עבודה, השוכב במגירה? המילים האובדות והמתפוגגות בזמן הן אנו עצמנו.

חינמון ג'אז, חינמון אבנגליסטי, חינמון לגיל השלישי, חינמון סקס, חינמון אחרון מאזור דרום-אורנג', חינמון כלי-עבודה במבצע, חינמון סיפורים קצרים של סטודנטים לכתיבה, איפה אתם? מה נהיה מחייכם? בהעדר מחסן אוניברסלי לכל המילים שנכתבו ולכל המשפטים שנאמרו, וברגע שמרבית הטקסטים לא שרדו את מבחן הזמן, נראה שבעצם, בסופו של דבר, אנו כותבים רק לעצמנו. כותבים, תמיד, כראי של הגוף הראשון. כותבים במאמץ הבלתי אפשרי לפרוץ את הגוף האישי עם מילים שייחדרו אל המרחב החיצוני. בזאת, המניע הבסיסי בכתבות על דברים כגון ״מרגריטה מוראלס: חיים למען הקהילה״, ״הזמר רוברטו קרלוס מעדיף גלידות וסקס״ או ״מפורסמות שהסתבכו עם פושעים״ אינן שונות ממניע הפסקאות המושלמות ביותר של מרסל פרוסט. השמש נכנסת כעת דרך חלון חדר השינה שלי והאביב הזה מאיר את מניפת דפי העיתונים, בעלי הילה של אבק זהוב. בחינמון ״הקול ההיספאני״ מרמיטה חוזה דרך הזזות ראש את מספר השבועות שנותרו עד לתחילתו של הקיץ. ילדה בת שתיים-עשרה נעצרה בחשד שכתבה על ספסל בית ספרה. ההורוסקופ מציב את מזל עקרב בפני אחריות גדולה. ממליצים לנו לקחת את מעוראות הקיום כשיעור לחיים. כוכב נוגה ישפיע אלינו רבות, ומספר המזל שלי הוא 311. בחינמון ״דה טרנטוניאן״ הטליבאן תוקף, ונשדדה תחנת משטרה. בחינמון ״מטרו״ דודתה של אובאמה מהגרת לארצות הברית. ב״גיי סיטי״ מעלים מחזה של שקספייר גאה. ב״פרינסטון פאקט״ מצפים לעוד שלג אחרי השלג. ב״L מגזין״ מספרים על הבתולה האחרונה בניו יורק. ב״סיניורס ריסורס״ מדברים על תיפול שיניים למבוגרים. ב״אל אספסיאליטו״ מדברים על ניקוי הקארמה דרך השתתפות בטקס קבורה תאילנדי, המאלץ את החיים לשכב עם עיניים סגורות וזר סיגליות בתוך ארון המתים. בגליון אחר, טוענים כי השעמום מזיק לבריאות. ב״איי-אם ניו יורק״ ג׳ון טרבולטה העליב מישהו. ב״דה טיימס אוף פרינסטון״ צופים שינויים ברכבות הניו ג׳רזי טרנזיט. ב״קולומביה ספקטייטור״ איש בן 51 נפל מפיגומי בניין בשיפוצים, ומת. ב״די אוניון״ עלו בשלושה אחוזים ההריונות בקרב בני נוער. ב״רפורטה היספאנו״ העם המקסיקני הוא השמן ביותר ביבשת. תיירים פונו ממאצ׳ו פיצ׳ו עקב מבול ונעצרו 476 סוחרי סמים פוטנציאלים. ב״דה אינדיפנדנט״ מחפשים עורך תרבות. ב״יו-אס 1״ אדם הסובל מאמנזיה שכח מי הוא, אך ממשיך לדקלם בעל-פה משירי דילן תומס. אני לא זוכר מי הייתי בשנת 2010. אני לא זוכר מי הייתי לפני המגיפה. נמחק לי כל מה שאמרתי. התפוגג לי מה שחשבתי ונעלם לי מה שרציתי. לא זכור לי כמעט כלום. היכן לעזאזל כל מה שאמרתי, התסריט של מה שדמיינתי, המכתבים ששלחתי? שמרתי אך ורק פירורים, דימויים ומילים אקראיות. במובן הזה, אני לא יותר מחינמון. ואולי המנגנון הפנימי שלנו פועל כמערכת של עיתון מקומי, עם ארכיב קטן הממוקם בחדר השירות של המח, וכתבים אלמוניים המנסחים משפטים לא ערוכים.

כמו בחינמון, אין הגיון לחיים. כמו בחינמון, אין קריאות חוזרות. כמו בחינמונים, יש בתוכנו שאריות של טקסטים גולמיים, שאיפות ממומשות למחצה, וכמה הפתעות חבויות.


תכף יגיע הערב והשמש כבר טיילה בכל חדרי הבית. הלילות הכהים תחת המגיפה סוגרות אותנו בתוך עצמנו וההווה מאיים לתקוף. אני לא נכנע בקלות ובונה לעצמי שיר שמח ומרומם רוח המורכב ממשפטי החינמונים שלי:

טעם השבוע הוא בננה.

מגדל חסות מאריזונה מוכר פרחים במנהטן.

היא מתעוררת בבוקר עם רוק סימפוני באייפוד.

ג׳ו מניארי מנגן השבוע בווילאג׳ ואנגרד.

קורס דיילים נפתח בפילדלפיה.

ניו יורק היא עיר רעבה.

מנהל בית חולים פסיכיאטרי רוקן את הקופה וברח.

קורס לכתיבה יוצרת בעשרים סגנונות שונים.

בית חלומותיך במבצע המאה.

הרצאה: איך מרגיש מגע העור בירח?

השמש נעדרה מהארלם למשך ארבעים ושלושה ימים.

תרופה חדשה להגברת הדמיון

תשקיע את חובותיך במניות.

כך תהפכי לאמא פרוורית.

האם אשיותך קשורה לאקלים יום לידתך?

גסטרונומיה ככלי לגיוס כספים.

ניתן להציל מוח יבש עם מדיטציה.

לפנסיה אין סוף טוב.

הדרך אל הסוף יכולה להיות כרוכה בטיול מקסים ואינסופי, כמעט גן עדן. אלה אנחנו. קולות. פחד. סתירות. משאלות. ומבטים. ניצוצות חיים. עיתונים חולפים.

אלה אנחנו, החינמונים החיים. אלילי הרגע. צועדים קדימה. כמהים להווה נצחי שאינו מכיר בסופיותו.

אלה אנחנו החינמונים. מודעים לגורלנו אך מקרינים חיי נצח.

אני מחזיר את העיתונים לקרטון, ואת הקרטון לארון. הצלתי כמה משפטים וחיברתי אותם לאחרים. מי שמציל משפט אחד הציל את האנושות כולה. כל טקסט הוא רצון להלחין שיר קטן היכן שהכל צלילים מהבהבים: דולקים וכבים.

בדלת הארון באה אלי מחשבה, מהבהבת אף היא: כמה מוזר שהמילים המינוריותש של העיתונים לא נשמרות בשום מקום. אבל הן קיימות. והן שימושיות בסופו של דבר, המילים. או שמא הן כן יכולות להישמר, אצל מישהו אחר. אם כך, זוהי מטרת הספרות, זוהי מטרת התקשורת, של השפה: להתאחסן אצל מישהו אחר, אפילו אצל אדם אחד בלבד – כך לא נהיה לבד. למשל, בהפתעה גמורה וללא כל הודעה מוקדמת מתאפשר לנו לכתוב או לומר למישהו: "אני כל כך אוהב אותך". זה בטח יעבוד.



4 views0 comments

Recent Posts

See All

Commenti


bottom of page