top of page
  • Writer's pictureurielkon

לחזור לגרמניה

על רשימת קריאה שמולידה יום קיץ חם

  1. מחאה וספרות


לא מזמן, עם שקיעת המחאה, ישבתי בשדרות רוטשילד והתבוננתי בפירוק המאהלים. רותקתי נוכח עולם שלם בעל תכונות פיזיות ממשיות שנעלם תוך שעות ספורות, כאותן ערים כבושות או משוחררות הנרמסות כהרף עין, בשם איזו אתיקה תורנית המגדירה את עצמה כנצחית או הומנית.

בישיבה סטטית על ספסל אקראי, חום האימים התל אביבי ביטל כל אפשרות לדמיין דברים או להשתעשע בחברה העצמית, ולכן, לא נותר לי אלא לחפש מחסה במיזוג האוויר של חנות ספרים סמוכה ולקנות ספר. אלא שבישראל של ימינו, כבר אין כמעט חנויות ספרים. ישנם חללים סטריליים ודלים המזכירים שדות תעופה ועונים על דמיון ניאו-ליברלי המייצר חללים וספרים משוכפלים. הכל מונע מתוך התקווה החלומית – המזכירה ספרי מדע בדיוני מהסבנטיז שנקראו בתשוקה על ידי מקבלי ההחלטות של היום – לתעש ספרים כדי לתעש אותנו, האנשים: נקיים, גנריים, מזכירים מחשב מקינטוש ונמצאים על כדור הארץ בהמתנה. המתנה להוראות. עד אשר נסתלק מהחנות ומהעולם בשקט, בלי להשאיר סימן, אלא כצרכנים למופת. דילגתי על חנויות הספרים הגנריות מכיוון שנעלם בהן מימד החיפוש, ההפתעה והמציאה. האדם אינו הולך אל הספר, אלא שהספר ומדבקתו באים אליו תוך פלישה אלימה אל המרחב הוויזואלי שלנו. אונס ספרותי ועלבון אינטלקטואלי.

הודיתי לשמיים שיש לי שפת קריאה נוספת והודיתי לתל אביב שיש בה חנויות ספרים בשפות זרות – שבאופן פרדוקסלי - מחזיקות מגוון וכמות כותרים הרבה יותר גדולה מאלו בשפה הלוקאלית. נכנסתי ל"דיקלר" חנות ספרים בספרדית ששורדת 35 שנה ברחוב אלנבי, ומיד התחלתי במלאכת החיפוש. אולם הפעם, ולמרות מאמציי, לא מצאתי שום דבר. אדון דיקלר, בעל החנות האורוגוואי, הציע לי לטפס אל עליית הגג כדי לחפש בין עודפים וחלקי ספריות של דרום אמריקאים לשעבר. אותו בעל חנות ממש נהג להשאיל לי ספרים בשנותיי הראשונות במזרח התיכון. היו לי תקוות. אך בעליית הגג לא מצאתי דבר, קיבלתי מכה בראש מקורה נמוכה וירדתי עם ידיים ריקות.

עמדתי לצאת החוצה מדוכא ומיואש כאשר קולו של דיקלר העניק לי תקווה אחרונה ובלתי צפויה: "הספרים החדשים המוצגים בצורה פרונטלית נתמכים על ידי חבילות ספרים ישנים ששמתי מאחור - אולי שם תמצא משהו" – אמר. עליתי על סולם עם אינטואיציה טובה והתחלתי להזיז ספרים כאילו כל רגע יצוץ לנגד עיני מעבר סודי אל הלא נודע. מה שקרה לא היה רחוק מכך. מהר מאד מצאתי אותו. את הספר העתידי שלי.

העותק צץ מאחורי משקלו העצום של התרגום הספרדי ל"לבד בברלין" מאת האנס פאלדה. יש לציין שחנויות הספרים בשפות זרות מביאות גרסאות משלהן לספרים שיהפכו לימים לרבי מכר בישראל, וזאת אחרי שהיו לרבי מכר באמריקה, ושהיו בעברם עצים שהועילו לעולם הרבה יותר מאשר גרסתם המעובדת והמודפסת של הספרות האופנתית.

לקחתי את המציאה, ניקיתי אותה מאבק, שילמתי 20 שקלים ויצאתי החוצה שמח וטוב לב, בריצה כמעט, כשבידי רומן בשם "עד ראייה". חזרתי לאותו ספסל ולא זזתי עד העמוד האחרון. הספר הזה מחק את החום ואת המראה המשונה של תל אביב של סוף המחאה.



  1. התקרית שדרדרה את העולם


סיפורו של הסופר היהודי/אוסטרו-הונגרי ארנסט וייס, מחבר הספר "עד ראייה", לא פחות מסקרן מעלילת הספר פרי עטו. וייס היה סופר חשוב בתקופתו אך כיום נשכח כמעט לחלוטין. וייס נמנה עם חבריו הטובים של פרנץ קפקא ותיווך בינו לבין אהובתו פליס באוור. וייס ניהל קשרי חברות ממושכים עם שטפן צוויג, תומס מאן ויוזף רות. ספריו היו מסוגננים, ידועים ומצליחים.

דבר לא עזר לו. עם השנים, צילו ריחף והסתתר – בדומה לעותק שהתחבא מאחורי האנס פלאדה בחנות התל אביבית – מאחורי דמויותיהן של הסופרים האחרים, עד שנעלם. אבל הקריאה ב"עד ראייה" מצמררת. הספר, שנכתב בשנת 1936, עוסק בפרטים אפלים שנכתבו כמעט בזמן אמת, על חייו של א.ה. (אדולף היטלר), מטופל צעיר שמגיע לבית חולים פסיכיאטרי עם תום מלחמת העולם הראשונה. היטלר מתאשפז כדי לטפל בתסמונת ה"עיוורון העצבי" שממנה סבל כתוצאה מתבוסתה של גרמניה במלחמה. המטופל עובר תהליך של היפנוזה בשילוב תרפיה (וייס היה בקי בטכניקות של פרויד ואף הכיר אותו אישית), ובזכות התרפיה, הפיהרר לעתיד חוזר לעצמו, באמצעות חיזוק ביטחונו העצמי הירוד. המטופל מחלים, אוזר כוחות, ותוך כדי כך הוא מוצא את יעודו המשיחי. תחילה היטלר משתלט בעזרת כישוריו הרטוריים על הרופא, ולאחר מכן על העם הגרמני כולו. עלילת הספר היא מזיגה של מיטב הכתיבה הנקייה והשנונה מגרמניה באותה תקופה, יחד עם נגיעות של אקספרסיוניזם מודרני וכל זאת עם הישענות על יסודות של רומן חניכה על דמות מרכזית - דוקטור פורסטר - הרופא שתפקידו להציל את אדולף היטלר.

"עד ראייה" הוא ספר חריג בעוצמתו אך בה בעת פועל כספר נבואי למחצה. וייס כתב את הרומן בשיא הרדיפה נגדו ונגד עמו ולאחר שהוא השתקע בפריז עם בריחתו מגרמניה כמה רגעים אחרי ליל הבדולח.

וייס הגיש את ספרו לתחרות בניו יורק שהעניקה מקדמות לסופרים גרמנים גולים. אולם הסופר לא זכה בתחרות וספרו עתיד היה להתפרסם רק 20 שנה לאחר מכן, והווה אירוע ספרותי אדיר מימדים בגרמניה של שנות השישים.

וייס שרד מספר שנים בפריז הודות לעזרתם הכלכלית של תומס מאן ושטפן צוויג. אולם סופו המר התרחש ב-14 ביוני 1940. ביום שבו הנאצים נכנסו לפריז, ארנסט וייס בלע ללא היסוס מנה נדיבה של רעל במלון שבו הוא התגורר. אלא שמזלו הרע של הסופר לא הסתיים שם: הרעל אינו פעל באופן מידי וארנסט ווייס מת בבית החולים לאחר יום שלם שייתכן שהסופר הסתובב בעיר הכבושה ורעל פועל בגופו בצורה איטית.

הקריאה בספר עוררה אצלי שרשרת אסוציאציות הקשורות בסופרים גרמניים, בטרגדיות ובהתאבדויות. ראשית, קשה שלא להיזכר בקורט טוכלסקי, הסופר היהודי-גרמני הנפלא, שקובץ הרשימות שלו "בין האתמול למחר" (1932) מצייר את גרמנייה בזכוכית מגדלת. טוכולסקי נכלל ברשימת האמנים הדקדנטיים שערכה המפלגה הנאצית בשנת 1933 ולאחר גלות בשבדיה, תהליך החלשות גופנית וצער, הוא מת ממנת יתר של כדורי שינה. ואי אפשר שלא להעלות על הדעת את התאבדותו המתוקשרת של שטפן צוויג בשנת 1942 בברזיל, וכמובן את זו של וולטר בנימין המיואש ששם קץ לחייו ב-1940. אני עוקב בדמיוני אחר בריחתו של בנימין דרומה בצרפת, הנדודים בפירינאים לעבר האפשרות לחצות את הגבול. כל רכושו היה כתב היד של יצירה שעתידה להיעלם.

אך יותר מפרטים מורבידים ורשימת שמות של סופרים אהובים, החל להתבהר אצלי בשלושה מימדים עידן ספרותי יפהפה שהיה ונמוג, ממש ברגע שבו הגיע לשיאו.



  1. הספרות והעיר פורחות יחדיו


הספרות הגרמנית של העשורים הראשונים של המאה העשרים מתפעלת מהשתנות העולם, מן המיניות המופגנת, מרחובותיה האינסופיים של העיר האירופית: עולם עתיר התרחשויות ליליות, הגורמות לנגני הג'אז לנגן את המוזיקה הקצבית החדשה, ולסופרים, לחלום. לחלום ולכתוב.

המפה הפוליטית של גרמניה של אותה תקופה נפתחת בפני הקורא יותר דרך הסופרים, ולאו דווקא דרך ההיסטוריונים והפרשנים הפוליטיים. ומתוך הסופרים, דמויות המשנה שביניהם, הצללים הצדדיים והדמויות הנשכחות, מצליחות להעביר במדויק את ההווה ולחזות את העתיד טוב יותר מכל אחד אחר. מיד לאחר קריאה חוזרת של כמה מהטקסטים של טוכלסקי, נוצר אצלי מעבר טבעי אל אחד הסופרים שחיכו זמן רב בספריית ביתי. פתחתי וקראתי בהתלהבות ובמשך יומיים תמימים את הפנינה "טיולים בברלין" מאת הסופר היהודי-גרמני פרנץ הסל.

כיצד ניתן לתאר את יופיו של הספר הזה? אם נצביע על אישיותו של הסופר, יש לחשוש שלא נגיע לשום מקום: איש פשוט, שקט ואופטימי, חכם להפליא, מאוהב בצרפת ובגרמניה עד כלות נשמתו. זה הכול. אם נצביע על פרטים זניחים ומחייבים, נתקרב לאמנותו של הסל אך לא נעניק לו את הכבוד הראוי לו. אך בכל זאת: פרנץ הסל תרגם יחד עם וולטר בניימין את פרוסט לגרמנית. הסל עשה את רוב העבודה כי שותפו היטיב להיות בדיכאון. בנימין היה מעריץ שרוף של הסל, שהמציא את מושג ה"פלאנר" – המשוטט. אבל הרבה יותר מזה: הסל עצמו היה משוטט עירוני פר אקסלנס.

נוסף להיותו משוטט, מתרגם דגול וחבר טוב של וולטר בנימין, הסל היה "ז'יל", בספר היפה של אנרי פייר-רושה ז'ים וז'יל המבוסס על פרשייה משולשת אמיתית שעובדה גם לקולנוע על ידי פרנסואה טריפו. ופרנץ הסל היה בין המעריצים הראשונים של פיקאסו והוא היה הראשון להכניס רעיונות סוריאליסטיים לגרמניה. אולם אם נחזור לנקודת ההתחלה, הסל חיבר בשנת 1922 ספר קטן – קטן ומכונן – ששמו הצנוע, בדומה לאישיות מחברו הוא "טיולים בברלין".

טיולים בברלין מורכב מ-24 פרקים קצרים המתמצתים טיולים רגליים של הסופר במקומות שונים בעיר. פרנץ הסל מעלה את הפואטיקה האורבנית ואת חיי היום יום לדרגה ספרותית נשגבת. הסל המשוטט הוא בלש העוקב אחר תופעות משונות. הוא מוצא משמעות פנטסטית בתוך התרחשויות בנאליות. הסל הוא מעין מדען של חיי העיר המתעד בארים, זונות, גני חיות, מזג האוויר, שכונות, הכל. הוא מביא בכתב את המוסיקה של העיר. באמצעות כתיבה דו-מישורית – אינטימית ומרוחקת – פרנץ הסל חושף דרך הליכות השקטות והגישה האופטימית לחיים, נוכחות כמעט מיסטית בתנועת האדם בעיר המודרנית.

פרנץ הסל ברח לצרפת רגע לפני המלחמה. בכל מקרה לא התאפשר לו לכתוב בפומבי והוא שרד מתרגומים מזדמנים שהמו"ל שלו הזרים לו בסתר ושעליהם חתם תחת שם בדוי. הוא התקשה להאמין שעמו המתורבת אכן ילך עד הסוף עם תוכניותיו האפוקליפטיות. אבל בצרפת מצבו לא השתפר בהרבה. הלוך וחזור ממחנות צרפתיים לפליטים גרמנים, הסל נע בין אצטדיוני ריכוז וישן על מיטות קש, ותמיד התהלך באופטימיות, עד הסוף. מקום מגוריו בין תקופות המאסרים שלו, בבית נופש שניתן לו מתוקף טוב הלב של הסופר אלדוס האקסלי. שם, חייו נחבאים אל הכלים, בשקט הרגיל של יום אקראי בשנת 1941.



  1. ספרות ותנועה


כעבור שלושה ימי קריאה בספרות גרמנית, הלכתי הליכה לילית מן התחנה המרכזית בירושלים לביתי. חשבתי שאם בעצם פרנץ הסל המציא את השוטטות המשולבת מחשבות ורשמים פואטים בעיר, סופר אחר, יוזף רות, הרחיב אמנות זו בספר "הערים הלבנות" משנת 1925, ליבשת שלמה, לאירופה. עשרת הפרקים המופתיים שמרכיבים את הספר פורשים טיול כפול: יוזף רות יוצא מגרמניה ומטייל בערים נבחרות תוך כדי שהוא מנתח אותן. מצד שני הוא מחפש מרחב מדומיין –העיר הלבנה – אותו מקום שעליו חלם בימי ילדותו. לאחר מלחמת העולם הראשונה, רות הרגיש בצורך לשוטט. לטענתו, מדריכי הטיולים המופקים בקפדנות מדעית בארצו, אינם תקפים עוד: המפה של אירופה השתנתה והניווט ביבשת תלוי ביכולת המתבונן להפעיל את דמיונו. רות מציב את האדם כנקודת מיון יחידה ומחזק עמדה זו באמירה כי "אני כבר לא מיוצג על ידי לאום כלשהוא, אלא רק על ידי עצמי". 14 שנה לפני התמוטטותו הסופית של רות משתיית יתר ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה, הוא קובע כי הוא מרגיש "כלוא במדינה מוזרה שבה 'חצי אומה יכולה להעריץ תופעות סותרות כל כך כגון מצעד צבאי וכדור פורח'. בתווך בין ההתקדמות הטכנולוגית והמלחמה, בין ההתמוטטות הלאומית והפריחה האישית, "הערים הלבנות" הוא שיר הלל לתנועה הרפלקסיבית של האדם בסביבתו. כתיבה בתנועה שנזכרת בעבר בחתף כדי לצעוד אך ורק קדימה.

את התנועה קדימה ולרוחב של רות בעולם האירופי, ניסיתי לתבל בקריאה של ספר נוסף שחיכה בספרייה הרבה זמן: מיניאטורה של הסופר השוויצרי-גרמני לודוויג הול, "העלייה", ספר מטפיזי בעל כמה עשרות עמודים, שאת כתיבתו התחיל הסופר שנה אחרי "הערים הלבנות", ב-1926 וסיים כעבור חמישים שנה. אם אצל רות חשוב האופק המרחבי, אצל הול העלילה מתרחשת באופן מטפורי וממשי, במישור האנכי.

"העלייה" מספר על זוג מטפסי ערים הפותחים במסע טיפוס משותף בערי האלפים. בעקבות אישיותם השונה של המטפסים, הם מחליטים להפרד באמצע הדרך. שתי הדמויות מוצאות את מותן בטיפוס שהיה למעשה בלתי אפשרי. אך סופם של כל אחת מהדמויות מאופיין בסגנון הפוך של גישה לחיים, בצורת הליכה שונה, במשמעויות קיומיות מנוגדות.

כעבור שישה ימי קריאה בספרות גרמנית כמעט אובססיבית, החלטתי סוף סוף לשבת ולכתוב רשימה בפאב השכונתי שלי "יהושע", שבו הזמנתי נקניקיות ביתיות על הגריל, כרוב כבוש וכוס שיראז קברנה בינוני מינוס ואחריו עוד אחד. והגעתי למסקנה שאי אפשר שלא להזכיר ברשימה תגלית ספרותית בלתי נשכחת אחרונה: הסופרת השוויצרית/ גרמנייה אן-מארי שוורצנבאך, עליה אני חושב בתדירות מדאיגה.

אן-מארי שוורצנבאך הייתה הנערה החריגה, הצעירה והתוססת שביתלה את זמנה בחברת קלאוס ואריקה מאן. שלושתם הפכו לשלישייה בלתי נפרדת, בעלת מיניות בלתי ברורה ודרייב ניסיוני כלפי החיים והאמנות.

אן-מארי הייתה אישה מרדנית ויפה –בעלת הילה טראגית - שהמעגלים האמנותיים והספרותיים באותה תקופה, נשים וגברים כאחד, נפלו בקסמה באופן מידי. היא הייתה שילוב יחיד במינו בין פרידה קאלו וג'ק קרואק. ביטניקית קדומה שכתבה ספרים שקריאתם העכשווית מדבקת את הקורא בתחושת דחיפות: להרחיב בצורה מקסימאלית את החופש האישי. כבר בגיל 21, שוורצנבאך כתבה רומן לסבי יוצא דופן "להתבונן באישה" שנתגלה בשנים האחרונות בספרייה הלאומית בשוויץ.

שוורצנבאך מטיילת בעולם, מצטלמת, כותבת רשימות מדהימות ביופיין בעיתונות הגרמנית, ועם הופעתם של הנאצים, הייתה היא הראשונה למרוד, לכתוב ולהילחם נגדם בכל חזית אפשרית.

אן-מארי הייתה אישה בלתי צפוייה וחמקמקה: מכורה לאופיום, סבלה מדיכאון עונתי והיו לה נטיות אובדניות חולפות. רגישותה ובעיותיה לא הזיקו לכתיבתה, אלא להיפך: ספריה כתובים בצלילות ומתוך שליטה מוחלטת בטקסט. באמצע שנות השלושים נמצא את שוורצנבאך מתרחקת מאירופה ויוצאת למסעות אינסופיים. דוגמא לפרי הספרותי מהתקופה הוא הרומן "מוות בפרס" (1936), שילוב של יומנים אינטימים, התלבטויות פילוסופיות, אהבה אסורה עם אישה טורקייה, תאורים עמוקים ופואטיקה עדינה המתרחשת בערים אקזוטיות: " בטהרן החום היה כה חזק וסמיך עד שנדמה היה כאילו הוא מתרבה מתוך תוכם של קירות הבתים" – היא כותבת. ממש כמו בתל אביב.

הנדודים הבלתי נשכחים של הסל, בניימין, טוכלסקי ורות, נראים מתנקזים בעמדתה של אן-מארי שוורצנבאך כלפי הכתיבה והחיים: עקשנות, מודרניות, פואטיקה חדשה, דופק מלא חיים, ודרמה.

הסופרת שלנו חוצה את העולם, מאפריקה לאמריקה, מאמריקה לאירופה ומשם מזרחה, ללא הפסקה. בארה"ב הסופרת קרסון מק קאלרס מפתחת אובבסיה חד צדדית כלפיה, אולם אין אדם שביכולתו להחזיק אותה לאורך זמן. אן-מארי שוורצנבאך מחפשת מוצא מן האימה הנאצית ובנוסף, מוצא מחרדתה הקיומית. תוך כדי הבריחה והחיפוש, היא מזנקת קדימה ליעד הבא. אין להתפלא על העובדה שעוצמת הפרוזה של שוורצנבאך מגיעה לשיאה דווקא בשנים הקשות ביותר שבין 1939 ועד 1940, באסופת הטקסטים המרכיבים את הספר בעל השם האירוני "כל הדרכים פתוחות". זמן קצר לפני פרוץ המלחמה אן-מארי שוורצנבאך וחברתה הצלמת אלה מאייר, יוצאות למסע חובק עולם באזורים הנידחים ביותר: קאבול, הינדו קוש, גאזני, הבלקן ועוד. באופן פרדוקסלי בעוד שהעולם כולו נסגר, שתי הנשים מותחות את הגבול ופורצות בכח תשוקתם את גבולות העולם הקורס.

בדומה לסופרת גרמנייה שוברת מוסכמות נוספת - פרנסיסקה פון רבנטלו - (האהובה על רילקה וברכט), שאגב ספרה "תסמונת הכסף" (1916) חוזה בהומור את תופעות הלוואי של הקפיטליזם בימנו, אן-מארי שוורצנבאך מתה מתאונת אופניים קטנה. היא מחזיקה מעמד עד 1942, לא יותר. אך למרות התאונה והסוף המר, אנו נותרים בתמונה המדהימה של שוורצנבאך ב"כל הדרכים פתוחות", הנמצאת באמצע שום מקום ונוהגת במהירות מופרזת – כגרסה נשית של ג'יימס דין - נוהגת במישור המוביל לעיר קאבול ביום שבו הנאצים נכנסים לפולין.


אל מול האסונות, למרות שרשרת ההתאבדויות שתוארו והטרגדיה הגדולה שנפלה על האנושות, מוטב להביא תמונה אחרונה של חירות - אן-מארי שוורצנבאך כסמל לספרות גרמנית מודרנית סוערת ואיתנה שאיננה עוד. ספרות נפלאה ממש, בדיוק כמו אותה תמונה של אן-מארי: אישה סקסית מסטולית ומוכשרת כמו שד, החוצה במכונית פורד בוהקת את הרי אפגניסטן, ומשאירה מאחוריה מלחמת עולם. שוורצנבאך מלמדת אותנו כי ספרות היא בסך הכול עניין של תעוזה, המצאה וחופש. לפחות נסכים על החופש. חופש שבימנו הולך טיפה לאיבוד.


  1. הברירה


אני יושב על אותו ספסל ברוטשילד – כמה דקות טקסיות - בתום השבוע הגרמני שלי. חם, ועלי לערוך כל מיני פגישות. אך לשם הסיכום, 3 מחשבות קצרות:

  1. אף אחד מהספרים שהוזכרו לעיל לא תורגם לעברית. עלות התרגום הכוללת של 8 ספרי המופת הללו, פחותה מתרגום הספר "לבד בברלין" בלבד. עוד יספיק לנו כדי להשקיע בעיצוב גרפי סביר. שמונה ספרים במחיר של אחד: מבצע!.

  2. הבידוד הספרותי המובהק של ישראל מדאיג.

  3. והכי חשוב: לנו העניים, אלו שנשארו כאן בקיץ המדברי ולא יכלו לצאת לשום מקום, יש חדשות טובות: עדיין מתאפשר לנו לטייל בספרים, ואת זה כנראה, איש לא יקח מאיתנו.


28 views0 comments

Recent Posts

See All

Comments


bottom of page