אתמול הגיעו שתי סירות ושבעים ושניים אנשים. זה מה שקורה מדי יום מאז 1996 בסקאלה סיקמיניאַס, כפר דייגים עם מאה ועשרים תושבים שגודלו כחצ׳קון, וספירת המלאי שלו עומדת על חמש מסעדות, מכולת אחת, שתי חנויות למזכרות, טלפון ציבורי בודד, אוטובוס יומי אחד, מונית, כנסייה, כיכר המשׂתרעת על שטח בן אלף מ"ר, בית מלון משפחתי, כמה עשרות בתים וספסלים, רצועת חוף סלעי ברוחב שלושה מטרים, וכמה סירות. הכספומט הקרוב נמצא במרחק של יותר מחמש עשרה ק״מ מכאן, בעיירה בשם מַנטמאדוס.
פליטים אפגנים, כורדיסטנים, פקיסטנים, סומליים וכמובן סורים – חצי מליון מהם הגיעו לסקאלה. מדוע הפליגו דווקא לכפר דייגים ספציפי זה? ומדוע זהו למעשה המעבר העמוס ביותר, הכניסה הראשית מאסיה לאירופה? משום שהגיאולוגיה של כדור הארץ רצתה שהאי לסבוס יֵראה על גבי המפות כמעין טעות, חוסר תשומת לב רגעי מצד השׂרטט, כְּשֶבר שנפרד מתורכיה על ידי פס מים אפסי – תעלה ימית קטנטנה שמגיעה לשיא צרוּתה בכפר הדייגים שאותו ניתן להכיר מא' ועד ת' בארבע דקות בלבד.
הגורל הגיאולוגי יצר נס דרמטי: קהילת תושבי איים נטולת כל מאורע אפּי זה ארבעת אלפים שנה. קומץ אנשים מאושר ואפטי, שלפתע פוגש את ההיסטוריה עצמה. היסטוריה בגילום רבבות בני אדם שברחו מרעב, פשוטו כמשמעו, או מטרור. וברגע שכה הרבה פליטים פוגשים קהילה שכאילו נוצרה מהמים השקטים שבנמל וממתינה, נוצר ניצוץ: זיווג סימביוטי, סיפור שכדאי לספר.
סְטראטיס וָליאמוס נראה ככה: אדם שנקלע לדפי ההיסטוריה של המאה העשרים ואחת מבלי לבקש זאת. תואר הגיבור שעולם המדיה מעניק לו בכוח, זר לו לחלוטין. כמו גם חצי מליון החתימות שבזכותם הוא מועמד לפרס נובל לשלום. סטראטיס אוהד אולימפיאקוס בכדורגל, דייג, משלים את פרנסתו כטבח באחת המסעדות. איבד את בנו. מסתכל ימינה ושמאלה ומלווה בתיפוף אצבעות על שולחן הקפה את השיר ״דספסיטו״ המושמע ברקע, מגלגל סיגריה ואינו מרבה במילים. טוֹלה, האתונאית בעלת הקפה בנמל שמגלגלת אף היא סיגריה, משלימה את משפטיו ומוסיפה הערות וצבע עד שסְטראטיס מגיב בכיווץ כתפיים.
סיפורים שלא יאומנו נגזרים מן היומיום הלכאורה בנאלי בכפר הדייגים. העניינים לא החלו תחת אש כבדה או חצוצרות בומבסטיות: באחד הלילות בשנת 1996, סטראטיס שתה הרבה אוזו בקפה של טולה, והבחין שמשהו מוזר מתרחש במים. כשראה את סירת הגומי ואת הפליטים, משהו בו דחף אותו אל הים. הוא עלה על סירת הדייגים המהירה שלו, וסייע להם להגיע לחוף. כך החל עיסוקו החדש, שהגיע לשיאו ב-2015 עם מבול הפליטים שעשה את דרכו מתורכיה לסקאלה. במשך שנתיים סטראטיס הציל במו ידיו אלפי אנשים, כאילו ״על הדרך״, עוד תפקיד שהתווסף לחייו השלווים.
לעתים תכופות, הגיעו לסקאלה חמישים סירות ואלף חמש מאות פליטים ביום, לאורך עשרים וארבע שעות. ביום השיא הסתערו על הנמל והחוף של הכפר שמונים ושמונה סירות. הוא ואחרים, כולל הזקנים, הביאו לפליטים מים, חלב, אוכל, בגדים, משכו אותם מהמים כשהחליקו, עודדו אותם בשפה שהפליטים לא הבינו. המפגש הסימביוטי בין פליטים ומצילים, התרחש לעיתים בלב ים, בחושך וללא שפה משותפת. פליטים רבים חשבו שהגיעו לאתונה ואף שאלו היכן שדה התעופה והאקרופוליס. רבים, שמעולם לא ראו את הים, חשבו שזה עתה חצו נהר. אחרים לא ידעו באיזו מדינה הם נמצאים: טולה תרמה אייפד לטובת הסבר ויזואלי על מיקומם בעולם. הכמיהה לגרמניה שלטה בקרב הפליטים – באופן פרדוקסלי, דווקא יוון הפכה למבואה לגרמניה, המדינה שניפצה אותם לרסיסים מבחינה כלכלית.
הקרקע של סקאלה נצבעה בכתום הזוהר של חליפות ההצלה. אלפים ישנו בכיכר וברחובות. במהלך החורף אף בתי הקפה נפתחו כמחסה לפליטים ובתוכם הוצתו מדורות. התיירים השבדים הפסיקו להגיע, הכלכלה המקומית קרסה. תושבי סקאלה התרגלו להסתובב עם משקפות, כדי להתכונן לבואם של המבקרים החדשים. סטראטיס וטולה ראו הכל, והם מסרבים לצמצם את הסיפור או לזקק מתוכו מיתוס סכמטי: הם ראו אנשים מתים, מאושרים, בטראומה, בני אדם שהתרגשו להימצא בין החיים, אנשים מבולבלים ומצחיקים, לחוצים וכעוסים, טובעים וניצולים.
רופא אחד, בודד, שנודד בין חמש עיירות סמוכות, הגיע לסקאלה פעם בשבוע וטיפל בפליטים. סטראטיס נתן סיגריות, לעתים גם כסף שלא היה לו. במשך חודשיים אף אחד לא בא. לא פוליטיקאים, לא אלכסיס ציפראס ראש הממשלה, לא אנשי האיחוד האירופי, לא עיתונאים ולא יאניס ורופקיס שר הכספים החמוש באופנוע, משקפי שמש וחולצה צמודה. זה היה מחזה אינטימי בין פליטים ובני העיירה בלבד.
מהרגע שתושבי סקאלה הבחינו בשורת אוטובוסים היורדת בכבישים ההרריים בעיירת אסוס התורכית שבגדה הנגדית, הם ידעו שכעבור שעה עליהם לצאת למשימת הצלה נוספת. זה עתה הפליטים שבדרך שילמו אלף או אלפיים יורו לראש עבור החצייה, לעתים נשדדו בים על ידי שוטרים מזוינים, והצטופפו כערימת חפצים עד שהגיעו. סטראטיס אומר שוב ושוב שאין דמוקרטיה באירופה: פליטים הם מספרים נטולי חיים, ומעשה ההצלה תלוי אך ורק באינסטינקט האנושי אשר בבסיסו של כל אדם. או שיש בך אנושיות שתתגלה במצבי קיצון, או שלא. כל היתר זה פשוט שטויות.
טולה מספרת שמאז הגעתם של רבבות הפליטים, אף לא רחוב אחד בכפר נסלל, ולא הוקם ולו עמוד חשמל בודד שיאיר את פסיעותיהם של הולכי הרגל הליליים: העזרה מהיבשת מעולם לא הגיעה, אלא בדיעבד, רק לאחר שהעבודה הקשה הסתיימה.
טולה וסטראטיס נזכרים במחזה סוריאליסטי המייצג את חריגותה של המציאות באותם ימי הצלה דחוסים: פעם, בעיצומה של חתונה שנחגגה בכיכר הכפר – המוזמנים לבשו בגדים לבנים, אכלו מטעמים ורקדו לאור הירח – הגיעו לפתע כמה סירות דחוסות בפליטים. מאחר שהכיכר כה קטנה, התערבו הפליטים הרטובים עם החוגגים בלבן. הכלה הביאה לפליטים אוכל ממסיבת החתונה, והערב נחתם עם פליטים הרוקדים לצד בני הזוג ואורחיהם.
בלילה אכלתי דגים וגבינה מקומית אפויים בתנור, תוך כדי שיחה עם בעל מסעדה אחר. לאחר מכן שוטטתי לצד צמחייה שופעת חיים המזמינה אורח חיים הדוניסטי. דגלוני יוון התנופפו בבריזת הלילה בקצב תנודת הסירות. הרוח הזרימה לאזניים מנגינות פופ מקומיות והדים של שיחות רחוקות. כעבור זמן קצר שבתי לקפה של טולה והזמנתי קנקן גדול של יין שולחן את'ירי לבן. כשסטראטיס הגיע, שוב פתחנו בשיחה שהבהירה לי את רצונו לעשות דה קונסטרוקציה למיתוס שנוצר סביבו: הוא סתם אדם עם לב טוב שברשותו סירה. הוא מתנגד בתקיפות לגלובליזציה של הגבורה, המבקשת ממנו להיות מעין טום קרוז בסרט ״טופ-גאן״. צרכני סיפורים הרואים עלילה אקזוטית ונרטיבית אישית ו״סוחפת״ מאחורי כל תערוכה, מסעדה, שואה, מאפיה או משרד עורכי דין בשירות העם, יצטרכו להסתפק באפיקה פשוטה עם שירי פופ, כפכפים, מלצרים הפורשׂים מפות בבוקר, של אנשים שיושבים על ספסלים למשך שעות ארוכות ואוכלים אבטיח. ערוץ של דגים טריים ושנת צהריים. ״תסתכל מסביב״ אמר סטראטיס, ״דבר לא השתנה בסקאלה. סקאלה היא אותה סקאלה, אני זה אותו סטראטיס״. הוא גלגל סיגריה, הדליק אותה והלך לעבוד.
בבוקר המחרת נסעתי מסקאלה למיטילני, בדרך המפותלת שעשו הפליטים ברגל. ברצוני להכיר את הנעשה בנושא הפליטים מהרגע שהעולם – באמצעות עמותות הסיוע – החל לפעול. מאז, סיפור ההצלה הוכנס למבנה מערבי: משמעת ומערכת חוקים. הכרתי את ההליך החדש המכונה stage 2, לאחר האזנה לשיחות בין מתנדבים להן האזנתי אתמול – רטוריקה מסודרת עם כמויות של שמיכות, נעלים, מברשות שיניים, טלפונים סלולריים ממומנים, רשימות מצרכים גרמניות, מכוניות חדשות, מנהלים, מחלקת אחסון, וחלוקה – שיטה ארגונית לה צריך לציית, שמא יתעצבנו הבוסים החדשים.
הפרידה מסקאלה סיקמיניאַס ארכה יותר מארבע דקות, שכן לאחר יומיים שם כבר יש לי מכרים, ביקרתי במטעי עגבנית, עצי זית ומלפפונים של בעל המלון בו אני לן; דיברתי עם כל בעלי המסעדות ואף, לבסוף, גיששתי את דרכי בין המתנדבים שנוהגים לחגוג בלילות. סקאלה הוא מיקרו קוסמוס שלם, עולם בנוי היטב שנדבק לזיכרונך כמו הקור הרטוב והחודרני המורגש באי, בעיצומו של החורף.
אבל דעתי על הסיוע הממוסד שמגיע מאירופה תשתנה מקצה לקצה, שעות ספורות לאחר שאגיע למיטיליני. זוהי עיירה הנושאת את צורתן של אינספור ערים יווניות קטנות באיים, כגון בקוס, סימי או חאלקי: הנה מפרץ שבתוכו נמל – סביבו טיילת עם קנטינות וחנויות קטנות שנראים כשכפול מוגדל של העיירה ממנה באתי. זוג ילדים פליטים יושב על שפת הטיילת, רגליהם תלויות מטה לכיוון המים, מתבוננים בדגים. מהטיילת נולדות סמטאות משופעות שלאורכן בּארים. מאחורי שורת המבנים הראשונה, נמתח רחוב מסחרי גדול, שם אפשר לראות פליטים מעשנים בפינות, אחרים אוכלים גירוס, וכולם משתלבים עם עשרות בודדות של תיירים שנותרו בעיירה. בתי המגורים במיטיליני משתרעים סביב המפרץ, ולאורך החוף נמצאות תעשיות זעירות, מוסכים וכבישים אחוריים שדרכם ניתן להגיע לשני מחנות הפליטים: קארה-טפה – הקטן, עם אוכל טוב, מיועד למשפחות – ומוריה, הגדול יותר שהאוכל בו רע, והוא מיועד ליחידים ולצעירים.
חלפתי במונית על פני המחנות הללו, שבשנים האחרונות קיבלו את פניהם של מאות אלפי בני אדם. מחנה מוריה, עתיר ספוטים, אוהלים, מבנים וגדרות, מעורר אסוציאציה של בית סוהר, אף שהפליטים שבו אינם פושעים מסוכנים, אלא סתם בני אדם שנמלטו במטרה לשרוד.
בצידו הימני של הכביש, התהלכה קבוצת פליטים בדרכם למרכז הסיוע שאליו נסעתי; כמה מכוניות וטרנזיטים שכורים, הסיעו פליטים לאותה נקודה. דיכוטומיה קיצונית בלטה בין השמים הכחולים, המרחב המואר והזוהר של האי, לבין מצבם של בני האדם שפקדו אותו: מכאן נבעה התחושה המעורבת והמוזרה של יופי ופחד, ושל רוגע וייאוש.
בראש גבעה וליד מזבלה המשקיפה על נוף מרהיב, נמצא פתח המרכז שנקרא ״משפחה מאושרת אחת״. המרכז נפתח בשנת 2015 על ידי מייקל ראברס – שוויצרי שחש צורך לפעול מהר לנוכח העשייה האיטית להפליא של האיחוד האירופי במצבי קיצון. לפי מנהל המרכז הנוכחי פביאן הולצר, פקיד בנק שוויצרי לשעבר וסטודנט לעבודה סוציאלית, פליטות היא לא מצב סטטיסטי וגֶנרי, אלא סיטואציה אנושית ספציפית ועדינה ביותר, ובה אינספור חורים שניתן למלא. פביאן אמר לי את הדברים האלה בשער הכניסה, כשסביבו עשרות אנשים הזקוקים לסיועו והחלטותיו בזמן אמת: אשפוזים, היעלמויות, בעיות בחשמל, קשיים חוקתיים ובירוקרטים, פעילויות שיש לתאם, ושיחות חירום בטלפון. כיוון שפביאן נבלע על ידי כוחו ומהומתו של ההווה, מצאתי את עצמי חופשי לצלול אל תוך סיפור שמאותו רגע ייראה לי כפרי דמיונה של הספרות, של הפנטזיה.
את הפנטזיה שלו בא לממש בלסבוס אכיליאס פקלריס, עיתונאי בן 46, זמר אופרה ואיש רב פעלים מאתונה, אותו הכרתי שבועות אחדים לפני כן. הודות לחלומו של אכיליאס, שופע המרכז לפליטים מקוריות ועושר מרחבי – מציאות שגודלה שלושת אלפים מ"ר, שרק דמיון פורה יכול היה לייצר. בשנים 2006, 2008 ו-2013, פקלריס עבד כמתנדב בקיבוץ יוטבתה, והחוויה נחרטה בזיכרונו כל כך, עד שמהרגע שבו הצטרף להנהלת המרכז, הוא עשה דבר שנשמע פשוט מאד לכאורה: שכנע את כולם לבנות קיבוץ לפליטים. שוטטתי ברחבי הקמפוס של ״משפחה מאושרת אחת״, שעדיין בבנייה, והשתאיתי מן התוצאה. פקלריס ניסח יחד עם הפליטים תכנית מפורטת של פונקציות וצרכים, שקמה מן השממה בחצי שנה בלבד. הקמפוס מורכב ממבנה גדול, כמה מבנים קטנים, ביתנים, מתקנים לילדים, ומרחבים ציבוריים מאולתרים.
מעין ״פארק שעשועים״ העונה לצרכי הקיום שנעדרו עד כה מחיי המשתמשים.
במהלך השעתיים בהן הסתובבתי שם, הכרתי את חדר האוכל המשותף, מספרה, בית קולנוע, ספרייה על גלגלים שהפליטים שיפצו בעצמם, חנות בגדים, סלונים המיועדים לעישון נרגילה, בית קפה, מועדון נשים, חדר כושר, גן ילדים, מרפאה, מכבסה, חדרים ללימודי אמנות, חדר תפירה, כיתות ללימודי שפה, גינות ופינות ישיבה מול הנוף.
מאות פליטים מגיעים מדי יום ונשארים שעות ארוכות במקום שמחזיר להם שבבים מהנורמליות שאליה הם כמהים. המרכז מנפיק כסף משלו, וכל פליט המגיע למרכז מקבל שתי ״דרכמות שוויצריות״ בכל יום. באמצעות הכסף, ניתן, למשל, לקנות בגד ולהסתפר; לעשן ולשתות קפה; לקחת ספרים ולקנות דברי היגיינה או צעצועים לילדים. מרבית הביתנים מנוהלים על ידי פליטים, בתי עסק לכל דבר, המעניקים תחושה של חזרה לחיים. אופי עוגות, יצרני גבינות שניהלו מפעלים בסוריה, שבים לעסוק במקצועם באמצעות פַּיילה, כלי מטבח בסיסיים ומים.
בשעת ארוחת הצהריים, כל אנשי המרכז – פליטים, מנהלים, מורים ומתנדבים, אוכלים מהאוכל שמחמוד, רופא לשעבר מדמשק, מבשל באהבה יחד עם שלושה טבחים מבורמה ואחד מתוניסיה. באותו יום אכלנו פסטה עם בשר וסלט. המוני אנשים גדשו את חדר האוכל, אכלו בצוותא תחת העצים או מול הנוף, וניסו לתקשר זה עם זה, לעתים ללא מילים. מבקשי המקלט – אנשים שנפלטו מארצם – באו מקונגו, אריתריאה, ג׳מייקה, סוריה, סומליה, הודו, פקיסטן, אפגניסטן, אלג׳יר, איראן, עיראק, פלסטין, טנזניה, מרוקו, בורמה ונפאל. המתנדבים – לרוב בני אדם שמצפונם דחף אותם להושיט יד – באו מצרפת, אנגליה, בלגיה, גרמניה, שוויץ, פלסטין וישראל, פורטוגל, אקוודור, אוסטריה, דנמרק וספרד. מרביתם צעירים, ואלו המבוגרים, חוו מעשי טבח ומלחמות בבלגראד, עזה, טימור המזרחית ואפריקה. המארחים היוונים מרבים להתנהג לפליטים בכבוד ובגובה עיניים, שכן רוב תושבי לסבוס הם בני פליטים או פליטים בעצמם, שהגיעו לאי בסירה, במהלך המלחמה הגרקו-תורכית, בין 1919 ועד 1922.
מחמוד הטבח מגיש לכולם אוכל עם חיוך, ומזין כך קיבוץ גלויות מרהיב וססגוני שמתקשר בינו לבינו בלי כל בעיה. שכן אהבה בין בני אדם נראית כאן לפתע טבעית ומרוּבה. לא מבייש לאהוב ולא מרתיעה הידיעה שאהבה אינה יכולה להיות אקסקלוסיבית. מאחר שכאן הרגש נטול בקרה והכל מרגֵש, חוצה מינים, גילים ונטול מעצורים – אנשים נוגעים, מתחבקים, מתנשקים, צוחקים ומחזיקים ידיים. הבטתי סביב ומצאתי עד כמה קשה ועד כמה פשוט לבנות וליצור מקום: הנה המרחב והאנושיות הופכים למולקולה, שמשתכפלת לכדי ישות בעלת רוח חיים. נוצרת כאן חברה קטנה ונוצר עולם.
ישבתי עם מחמוד לאחר שהכלים נשטפו והכל נרגע. הוא עישן וסיפר לי על חייו בסוריה כרופא, כבעל מעבדה, בעל מחסנים לתרופות, שנאלץ לנטוש את משפחתו כדי לחפש עבורם מקום מבטחים. הוא חי בסתר במבנים נטושים בתורכיה, שהה מחוּסר קורת גג בגשמי החורף, חצה את הים בסירת גומי ליוון, שהה במחנות בסינדוס וקרמאליס, ניסה להגיע למקדוניה כדי לנסוע לסרביה ומשם ברכבת לגרמניה, אך נכשל; עבר דרך מחנה בסלוניקי וחזר ללסבוס, בה קיבל אישור שהייה, והוא שמח. הוא נשף סילון עשן, חייך ואמר: ״אני הייתי פליט ובגלל זה אני מציית לשני כללים: אוכל צריך להספיק ואוכל צריך להיות טעים. כיוון שאני רופא במקצועי, אני מקפיד על פרופורציה נכונה בין חלבונים, פחמימות, סיבים...״. מחמוד עושה אאוטסורסינג ללחם – שולח קמח ושמן לקבוצה של פקיסטנים שמספקת לו אלף ג׳בטות ביום. הוא מראה לי בגאווה את מחסני המזון שהוא מנהל במרכז, ובדלת הכניסה למטבח המאולתר, מצביע על תכנית העבודה השבועית שלו: אתמול הכין 120 קילו שווארמה, והשבוע מחמוד מצפה להפתיע את סועדיו עם אורז וירקות מיוחד, עוף בלימון עם סלט ותפוחי אדמה, ואולי, קינוח סורי.
בית הקפה הוא מיזם של פליט סורי ושני אלג׳יראים. משפחות חלפו על פנינו. אחדים מהם עם בעיות מוטוריות, רגל צולעת, צלקות ושיניים חסרות. אמא הקריאה סיפור לבנה; שני גברים שיחקו שש-בש. מן העבר השני קל להבחין במעמד הנראה חסין יותר, חוצה עדות וחי בספירה אוטונומית: אלה הצעירים, המתבגרים, והם זהים בכל העולם: מעין מטוסים בעיצומה של המראה. נושאים בתוכם תשוקה וכוח חיוני בלתי ניתנים לערעור. שכן מנועם הפנימי – המיניות בפריחה – דוחף אותם להתרגל בזעם, בהחלטיות ובעוצמה לכל מצב נתון.
את המשך ההיכרות אני עורך בשיחות קצרות, בהסתכלות על שלטים וגילויים מזדמנים: בימי שבת מתקיים ג׳ם סשן שבו כל אחד מוזמן לעלות לבמה, לשיר ולנגן. יום אחד בחודש מוקדש לפעילויות המסווגות לפי עדה: קבוצה אתנית או לאומית מבשלת, מפיקה אירועים, רוקדת, עורכת הרצאות והופעות שמטרתם היא מיזוג תוך שיתוף התרבויות השונות. ישבתי אחר כך בבית הנרגילה הפקיסטני והאזנתי לצלילי היומיום של המרכז, המורכב מקולות ילדים, כדרור כדור-סל, שיחות רחוקות, קולות נגריה רחוקה ומנועי מכוניות הנוסעות בכביש העוטף של האי.
המתנדבים מפעילים יחד עם הפליטים את התחנות, את בית הילדים, את המכבסה, אוספים זבל בשקיות ומקיימים פעילויות שונות. בית הספר פועל בנפרד ובניהול משולב של מתנדבי השומר הצעיר הישראלים וחניכים פלסטינים מתנועת אג׳יאל – החטיבה הערבית של השומר הצעיר. ישראלים ופלסטינים אינם מרבים לתקשר עם המתנדבים מיתר העולם והם נראים משדרים בתדר אחר, אף שהם נראים הרמוניים ונינוחים לחלוטין בינם לבין עצמם. יאיר לייבל, מנהל בית הספר, עסוק בעבודות ההרחבה: הנה הכיתות החדשות, החצר שבהקמה, ורתך, מהנדס תעשייתי מהשומר הצעיר, בונה גג משלד ברזל לקראת החורף ההולך וקרב.
ירדתי באחת ההסעות למיטיליני יחד עם ז׳ואן – עיתונאי ופעיל למען עצמאות במולדתו קטלוניה ועם סֶרֶנה – בת החבל האוטונומי בולצאנו שבצפון איטליה, שעברה ללונדון ותורמת את מכישוריה כצלמת וכאחות. אלה יהיו שותפיי לערב. שיחתנו התנהלה באיטלקית, קטלונית וספרדית, והאווירה היתה מרוממת רוח. ישבנו בקפה ״פי״. זוהי נקודת ההתאספות הלֵילית של הפליטים העושים שימוש בווי-פיי החופשי, והמתנדבים, ששותים ונהנים מהאקלים הרב לאומי. המתנדבים נחלקים למעמדות: נשארים לתווך הארוך/לתווך הקצר; שכירים/על חשבונם. המלצר שניגש אלינו היה פליט, ששבת רעב במשך ארבעים ואחת ימים למען שחרור אחיו מהכלא. שתינו, ואלינו הצטרפו פליט פקיסטני דובר איטלקית וראפּר מבגדאד, שמו אלאני, שחי במקום מסתור מגיל שש, הגיע ללסבוס, שואף לקבל מקלט באמסטרדם, וכעת ניסה להתחיל עם מלצרית.
אחר כך טיילנו במפרץ ופגשנו מתנדבים מארגונים שונים: מצילים, נהגים, מורים וגננים, עורכי דין ועובדים סוציאליים. בטיילת התהלך זוג מחובק – סורי ועיראקי – ששקד על פתיחת קהילה לה״טבית מאורגנת במחנה מוריה. בשעת חצות הלכנו בחושך מוחלט בכביש צדדי למסיבה על החוף – פרידה ממתנדב אנגלי בשם מאט, ששהה באי במשך שנה.
לאחר ירידה תלולה בין הסלעים, הגענו לחוף קטנטן ובו פליטים ומתנדבים נוספים שיושבים בחושך, כמה פנסים מאפליקציית האייפון מאירים פה ושם, והם שותים בירות ויין, מעשנים ג׳וינטים ומדברים על חיי היומיום של עולם הפליטים בלסבוס. השמחה גדולה ללא קשר למצבו האישי של כל אחד. כמה אפגנים שרו. הפקיסטני דובר האיטלקית השתכר, נשכב על הסלעים והתבונן על הגדה השנייה בתורכיה, ממנה הגיע לפני שלושה חודשים לחוף. בעוד חודשיים, אישור השהייה שלו יסתיים, והוא יצטרך לעבור למקום אחר. מאיה, עורכת דין מאנגליה, סיפרה סיפורים. אחרים הכינו קבּאב וסלט. בשלוש לפנות בוקר חזרנו לקפה ״פי״ והזמנו משקאות אחרונים עד לחתימת הלילה.
בבוקר המחרת פגשתי את ז׳ואן ואת סֶרֶנה בדירה שכורה של מתנדבים. הסלון עמוס במטעני טלפון, טאבלטים, מייבשי שיער, ארגזי בקביקים של מים מינרלים, מחשבי מאק, בגדים וכוסות קפה משומשות. הבית דמה לדירת סטודנטים אופיינית מתוכניות חילופי הסטודנטים ״ארסמוס״. כשהגענו למרכז, שתיתי קפה נוסף עם מתנדבת בגיל הפנסיה מאוסטריה, שאחראית על איסוף שקיות האשפה. אחר כך צפיתי בשיעורים בבית הספר, והצוות הישראלי-פלסטיני החל בישיבה. לאחר סיור נוסף וכמה צילומים מזדמנים, ניגש אלי בחור שביקש לספר לי את סיפורו.
שמו ארדה והוא בן 19. על אף שסרב לומר לי מהיכן הגיע, סיפר שהוא נצר להורים שבאו ממשפחה נוצרית-בודהיסטית ומוסלמית-הינדואיסטית. הוא נולד באווירת מלחמות שהצטלבו זו בזו, ונדד בין תורכיה, אפגניסטן ופקיסטן. אמו מתה מסרטן ואבא שלו התחתן עם דודתו. בגיל חמש ברח מביתו והתגורר ברחובות קאבול. כדי לשרוד נהג לגנוב שני תפוחים ביום. פעם אחת הוא לא אכל במשך שלושה ימים. בגיל שש עבד כמנקה במספרה, ובמשך שנתיים למד גם לספר אנשים. לאחר מכן הוא עסק בקילוף תפוחי אדמה. ידיעתו בשפות שימושיות וביניהן אנגלית, אפשרה לו להתקבל לצבא האמריקאי כמתורגמן מזדמן שכיר. כבר בגיל עשר הפך לאתאיסט, או פנתאיסט, לפי מצב רוחו. אז גם החלו נדודיו, במטרה לשרוד, ובחלוף השנים פיתח אובססיה להגיע לאירופה.
ארדה נדד בין פקיסטאן, אפגניסטאן, הודו, נפאל, תאילנד, קזחסטאן, אוזבקיסטאן, טורקמניסטאן, איראן , תורכיה, סין וטג׳קיסטאן, ששם זכה באליפות הלאומית בטאקוונדו. עם חזרתו לקאבול, ארדה נחטף על ידי בני משפחתו במטרה לבקש כופר מאביו – בעל מפעל בגדים אמיד – ללא הצלחה. הוא הראה לי צלקות וכוויות בגופו, וכשהדמעות מאיימות לזלוג מעיניי, אילצתי את עצמי לחשוב על כדורגל כדי למנוע מארדה לראות את השתקפות מצבו בתגובותיי.
שנתיים בילה ארדה בתורכיה. הוא עבד מסביב לשעון כדי לממן את חצייתו ליוון. שלוש עשרה פעמים ניסה לחצות. פעמיים נפל למים וניצל. שש פעמים הוסגר למשטרה ובילה תקופות לא קצרות במאסר. הזמין דרכון מזויף כדי להגיע לקנדה – לפי דבריו זוהי המדינה המועדפת ביותר על הפליטים – אבל נתפס בשדה התעופה אטאטורק.
עד שיום אחד הצליח לו והוא הגיע ללסבוס. מאז הוא פורח ומשמש בתפקיד מפתח במרכז. הוא היחידי שדובר וכותב אנגלית שוטפת, פרסית, פשטו, הודית, נפאלית, תורכית, כורדית וערבית. הוא מלמד טאקוונדו, למרות שגבו נפגע, מספֵר פליטים ומתנדבים, ומלמד ספרות. הוא מאפר נשים, מעצב בגדים וזה עתה השלים קורס חשמל. הוא אף כתב ופרסם שני ספרים על חוויותיו. עם זאת, אישור השהייה שלו נגמר, מקלט לא קיבל והוא יאלץ לברוח בקרוב ליעד לא ידוע. בסוף השיחה הראה לי את זרועו. קעקועי כוכבים מסתירים בה את הכוויות. וארדה, כיום בן תשע עשרה, אמר: ״התקווה לא נגמרת לי אף פעם. בפנים אני חופשי. אני תושב של כדור הארץ. אני מתנחם בזה שאף אחד לא יגרש אותי מהעולם.
הפליטים. בני האדם במרכז נראו לי מפורקים אך שלמים. זהותם האישית חזקה, אף שהם נטולי לאום, אומה, קורת גג או כסף אמתי. כשהם חסרי דרכון או אישורי תושבות בשום מקום, הם מצליחים לנהל חיי יומיום שמנסחים את עצמם כזיקה או כתפילה לחיים דמיוניים שעוד יבואו. משפחות מאוחדות, אנשי מקצוע, בני נוער מסתובבים יחד. מעשנים, קוראים ספרים, הולכים לים, נהנים לנהל שיחות עד אין קץ. יודעים לצחוק, לבכות ולאהוב בצורה מדבקת. נראה שזה עתה הפליטים כאילו נולדו מחדש, משום שמה היא לידה אם לא מצב הפליטות הראשון שלנו?
נפרדתי מכולם, החלפתי מספרי טלפון אימיילים, רשמתי שמות, צילמתי, הבטחתי לעצמי לחזור במהרה, וירדתי למיטיליני. רגע לפני שהמונית אספה אותי לשדה התעופה, נזכרתי בסטראטיס וליאמוס שותה אוזו, צוחק ומזמזם את השיר ״דספסיטו״. ונזכרתי גם במסיבה של אמש: עורכת דין שותה בירות ומעשנת גראס, פקיסטני חולמני, פעיל פוליטי קטלוני, איטלקיה מלונדון, קונגולזים, אפגנים שרים, צפון אירופאים מבשלים, ראפר עיראקי בדרך לאמסטרדם. סיפורים כה מורכבים מצד אחד, אך מצד שני – נראים פשוטים כאשר קומץ אנשים מצטופף בחוף סלעי אחרי חצות בצל העולם. כי הם, למעשה, לא חגגו את עזיבתו של מתנדב בשם מאט, אלא את החיים עצמם.
Comments