כעבור עשרים וארבע שנות חיים בה - לימודים, עבודות, אהבות, מעבר בין בתים, גידול ילדות וחלומות שחלקם התגשמו, אני מתחיל לעזוב את ירושלים. עזיבתי תהיה הדרגתית, בלתי מורגשת. אבל לא קל לי. אני אוהב את העיר, הרבה מאד, אם כי אני מודע לכך שאהבה לירושלים נחשבת בעיני רבים, סטייה.
מלבד ירושלים, אין עיר היסטוריות שגרמה לכמות כה גדולה של אכזבות, עלבונות ורתיעה מצד בני אנוש. דוגמה מושלמת? מרק טווין בשנת 1867. בלבוש שחור, ביום בו להטה השמש, על כרכרה, עשה את דרכו בעליות המפותלות שהובילו לעיר הקודש. גבעה קדמה לעוד גבעה, והאדם איבד את סבלנותו טרם השקיף על ירושלים לראשונה.
במקום עיר נצחית, מרק טווין פגש ישות כעורה עשויה מבנים מונוכרומטים: עיסה. רק פיסות מכנסיית הקבר וממגדל דוד התרוממו מעל, כמו מבקשות עזרה. ״אף אחד בכרכרה לא בכה״ ציין טווין. עשור קודם לכן, גם הרמן מלוויל התלונן: "אף ארץ אינה יודעת לחסל ציפיות רומנטיות במהירות כמו פלשתינה – ובמיוחד ירושלים...העיר צבועה באפור ומביטה בך כמו עין חדגונית וקרירה בפניו של איש זקן...תמיד יש ריח של אשפה שרופה...המהגרים הם כמו יתושים...אנשים מתגוררים בתוך קברים". שבע שנים לפניו, פסק גוסטב פלובר: "האפקט של ירושלים דומה לערימת גופות בתוך מבצר: אני הולך בין הריסות, אין לתאר את העצב השורר במקום". גם ארתור רופין, בהגיעו לירושלים בשנת 1907, לא התלהב. את ימיו הראשונים הוא בילה בין ביקורים באקדמיה בצלאל, דיבורים עם יהודי השכונות, ומפגשים עם יקים. במושבה הגרמנית הוא נדבק במלריה, ובין קללותיו, סבר כי מקור מחלתו בגברת מוסלמית שזה עתה הביאה לו מי שתייה על ראשה, כל הדרך מעין כרם.
מחול התלונות מתרחב בכתבי צליינים שעלו לרגל לירושלים בתקופות שונות. את התלונות ליקטתי בספרייה הישנה של י"ד בן צבי, במהלך שנים שבהן עובדיה עדיין שתו ואכלו נסקפה עם ביסקוויטים וקוטג' עם ירקות; רציתי לבנות לעצמי אוסף של פניני זכרונות מאת אנשים אנונימים. ככל שהעמקתי בתלונות, משום מה, אהבתי לירושלים הרקיעה שחקים. חיפושיי נעשו בסבבי ישיבות שנערכו בהפסקות בין עיסוקים, במשך עשור וללא סיבה מוגדרת. להלן כמה מהם:
בשנת 1886 אדם בשם ת'אודור ווקר, הרגיש כי להיות בירושלים דומה לקריאה בקינות ירמיהו. היהודים בעיר מוזנחים; לא שומעים קולות ילדים, יש סבל, דיכוי ועוני. לפיו, הנפש המערבית תזדעזע ממידת הדגרדציה והלכלוך, מחוסר הצורה של הרחובות, ומהפנאטיות הדתית באנשים.
מרגריטה בנקס, רקדנית בלט שיצאה להליכה לילית לאור ירח מסביב לחומות בשנת 1889, ציינה כי אין נפש חייה בחוץ. לא נאהבים מחובקים ולא לבבות עולים באש. אין צליל כמעט, מלבד כמה נביחות ממרחקים של כלב רועים אבוד.
בשנת 1925, איש צבא ושמו רוברט הארולד גודשאל, ציין כי אין להשיג אלא יין פרובינציאלי גרוע. הביורוקרט אדוארד קית-רוץ', שהגיע לירושלים ברכבת ממצרים בשנת 1922, החליט כי כל ממשלה עם רגליים על הקרקע צריכה "לעזוב מיד את המקום הנורא הזה". בשנת 1902, אדון ביין, תייר אמריקני, טען כי איש אינו מספר את האמת על ירושלים. כי אנשים מדמיינים את העיר כמקום מרשים. אך המציאות ירודה: ברחובות פורחים הזנות, הדיכוי והגניבות. הדת, כל הדתות, התמסחרו עד כדי הפיכתן לתעשיית קדושה פיקטיבית. אין דרך לדעת מה אותנטי ומה עבודה בעיניים. אי אפשר להפריד בין רציני וטוב, לבין מגוחך ומושחת. ד"ר לורנס אחד, הרחיק לכת: הוא היה משוכנע כי ירושלמים סובלים מעיוות מוסרי – "אני רואה הרגלים מגונים ולכלוך. העדר היושרה הפכה לאמנות גבוהה". בשנת 1874, הצליין ג'ון פרנקלין סוויפט מצא לנכון לכתוב כי ירושלים עצובה. אין טיפוסים מצליחים ברחובותיה הבודדים, או אנשים נקיים. אוכלוסיות פחותות יכולת מסתובבות עירומות למחצה. קמפר פולרטון, תיאולוג שעבר בירושלים בשנת 1918, קבע כי העיר נטולת כל חן, בקונטרסט מובהק לכל עיר איטלקית מדרגה שנייה. בדרכו מתחנת הרכבת למקום כלשהו, באור המתפוגג בצהרי היום המאוחרים, עצר וכתב: "הבלוקים הבנויים במושבה של מונטיפיורי הזריקו כיעור נוסף אל נוף שגם כך סבל מלשאת כנסייה גרמנית חסרת פרופורציות (דורמיציון) על גבו של הר ציון". משפחת גולדפיין מדווחת משנת 1927 כי המראה הראשוני של ירושלים בשעת הדמדומים, הוא של עיר מלאת אבק. לאדון לוקהארט משנת 1920, אתרי הדתות נראו מפעלים. העיר הזכירה לו פרבר אנגלי מכוער, לא עיר קדושה. למרק טווין העיר הזכירה דווקא פרבר אמריקאי, בעל כמה אלפי תושבים בודדים ואפס יופי. זאת ועוד: לפיו, הולך רגל מהיר יכול להקיף את העיר כולה בשעה אחת בלבד: "אין דרך לתאר כמה קטנה היא ירושלים". ומלוויל: "עיר קטנה כל כך בחומות שחוסמות את כניסת האוויר לא יכולה להיות טובה לבריאות".
המראה של ירושלים ובייחוד קטנותה, אחראיים במידה רבה על הרושם השלילי שקיבלו המבקרים. שכן משקל דמיונם של טוויין, של מלוויל ושל שלל התיירים שפקדו את ירושלים, חרג בהרבה מעיר פיצית בעלת קילומטר רבוע בלבד, ענייה, עלובה, צפופה, עם בעיות סניטציה קשות, נטולת אוויר ומוזנחת.
אני סבור שתסכימו איתי על כך שנוצר פער עצום בין ציפיותיהם של התיירים המערביים שקיוו לפגוש ירושלים פיוטית, מיסטיות, אמנותית, פואטית, לבין המציאות בשטח. ירושלים לא ידעה להעניק סיפוקים אסתטיים, או לשאת את הפאתוס שפיתחו כלפיה אנשים במשך מאות שנים. לכן לא הייתה ברירה אלא לכפות ירושלים "רעיונית" על האתר הקיים. שהזמן יחזיר לירושלים משהו מכוחה הרומנטי: קסם שמקורו בדמיון. לצורך כך, ובמקביל לצמיחת האוכלוסייה בעיר, היה דחוף לעבות את ירושלים, פיזית ותודעתית.
2. היציאה מחומות העיר העתיקה וההתיישבות מחוץ לגבולותיה, הייתה הכרחית כבר בעשור השלישי של המאה ה-19. זאת, למרות שהשהייה בשטח הפתוח בשעות הלילה נחשבה למסוכנת, בשל כנופיות שודדים שפעלו באזור. הראשונים לאכלס את המרחב שייקרא "העיר החדשה" היו נוצרים אירופאים, ואז מוסלמים, ולאחר מכן יהודים. המטייל מעבר לעיר העתיקה היה מוצא רק כמה בתי קברות, מוסדות דתיים, אחוזות קיץ, וזנב היוצא משער יפו בצורת רחוב מסחרי.
הוואקף והרפורמות העות'מאניות של 1839 ושל 1859, איפשרו ללא מוסלמים לרכוש ולשכור אדמות בפאתי העיר העתיקה. אך רגע הצמיחה הגדול של העיר החדשה (בגרסתה העות'מאנית) נרשם ב-1873, בעת שירושלים הפכה לעיר בירה מחוזית באימפריה.
כבר בסוף המאה ה-19 היה ניכר השיפור בחינוך, אפילו בביגוד. בהדרגה נפתחו בתי ספר יסודיים, תיכוניים, קצת השכלה גבוהה וקליניקות. אני לומד כי בשנת 1892 חוברה הרכבת ליפו; נבנו כבישי אספלט לרמאללה, יפו, יריחו, עין כרם, ממילא, רחוב הנביאים ולשכונת מחנה ישראל. חובר הטלגרף ונפתחו סניפי דואר; הגיע הטלפון הראשון, שפעל באמריקן קולוני. חלו שיפורים באיסוף זבל, נפרשה מערכת ביוב ואומצה שיטה של התזת מים נגד אבק. זאת ועוד: לפתע פתאום היו בעיר גם כמה בתי קפה ובתי בירה, מסיבות. מבני ציבור חשובים מוארים עם מנורות קרוסן. רחובות התרחבו ונוסדו עיתונים חדשים. תאורת החשמל הראשונה חוברה לה במתחם נוטרדאם שהפך למקום מפגש מרכזי. הוקמה תחנת מכבי אש, תחנות משטרה, ובית חולים עירוני. מגרש הרוסים פרח על שטחיו הנדיבים עליהם קתדרלה וכיכרות ציבוריות. נוסדו תחרויות ספורט, ארגוני נשים, סלוני ספרות ותעשיות מקומיות. מעמדה החדש של ירושלים יצר צורך חדש בדיור ושירותים. עד כדי כך, שבסוף תקופת האימפריה העות'מאנית, ירושלים החדשה הייתה גדולה פי ארבע מהעיר העתיקה.
בנייה מרובה התפתחה במקומות כגון המושבה הגרמנית או שיח ג'ארח. בתי קיץ מוקפי גינות החלו לפרוח באזור בקעה, הר הזיתים, מוסררה, ממילא, מלחה, ומאוחר יותר בטלביה. לא רחוק משם, הבנייה היהודית התפשטה וצצה באזורי ימין משה, רוממה, שכונת הבוכרים, שערי חסד, נחלאות, ומאוחר יותר ברחביה; ומעבר לשכונות אלו היתה רק שכונה עירונית אחת – גבעת שאול, שנוסדה ב-1907. את תמונת העיר משלימים שלל מתחמים נוצריים ובתוכם כנסיות, מנזרים, מוסדות בריאות וכדומה.
כשהקצין הבריטי רונלד סטורס (שלימים יהפוך למושל הצבאי של ירושלים) הגיע לראשונה לעיר בשנת 1910, הוא הבחין שיותר מעיר, ירושלים מורכבת מקומץ "מובלעות": הוא רואה מתחמים דתיים סגורים, את השכונות החדשות, הוספיס פרוטסטנטי, מתחם אוגוסטה ויקטוריה, כנסייה לותרנית, ונכסים השייכים לגרמנים, לצרפתים ולאיטלקים. שלוש ערים התקיימו תחת השם ירושלים: עיר מוסלמית, עיר יהודית ועיר נוצרית-בינלאומית. כל פיסת עיר פיתחה נרטיבים שונים אודות ירושלים. למרות ששכנו זו עם זה, המובלעות בקושי קיימו קשר ארכיטקטוני או הוויתי ביניהן. העיר החדשה לא הולידה מרקם מחייה רצוף ומשותף. כל פיסה התקיימה בצורה אוטונומית - מנותקת. כך מלמדים תיעודי העיר מאת מבקריה ותושביה. בדרך כלל יהודים לא הרבו לתעד את חיי המוסלמים. נוצרים וזרים התעניינו מעט בחיי היהודים, ומרבית האוכלוסייה הפלסטינית לא העניקה חשיבות לפיתוח השכונות היהודיות. נתבונן לרגע בסרט מוקדם שצולם על ידי נח סוקולובסקי. הוא הגיע מאודסה לירושלים בשנת 1913 כדי לצלם סרט עבור הקונגרס הציוני ה-11: המצלמה נעה אך ורק בשכונות מגורים ומוסדות יהודיים, בית ספר של "העזרא", בניין בצלאל, אתרים דתיים יהודיים, מעט מן המושבה הגרמנית, וזאת מבלי להזכיר את השכונות המוסלמיות. רושם דומה נקבל מסרט מאוחר מאת משפחת ביצ'ם, שהמתמקד בשכונות יהודיות ומונומנטים, מבלי לתעד את העיר לעומקה.
ירושלים החדשה היא מראשיתה, עיר של ניתוק. עיר של מתחמים. עיר של מובלעות מנותקות פיזית וקוגניטיבית. כל אלה קבעו את ההוויה של ירושלים: עיר שבה מושג ה"הפרדה" הוא המרכיב המכונן במהותה של העיר.
בחלוף עשרים וארבע שנים, כמה פעמים ניסיתי (בחוסר הצלחה גמור), לחצות את הגבולות! להיות תושב של עיר אחת, להיות "האחר", להיות תייר, להשתרע על כל ירושלים, לאכלס מזרח ומערב, צפון ודרום, עתיק וחדש. כל מה שהשגתי הוא להפעיל בתוכי את נגיף ההפרדה, שנדבק אליך, משתלט על אישיותך ומסרב לנהל משא ומתן איתך. העיר קוראת לך לסדר. העיר משנה אותך ולא להפך. לכן בשלב מסוים (כפי שקרה בראשית ירושלים החדשה) אתה מסרב לצאת משכונתך.
המקום היחיד בירושלים בו כל המרקמים והנרטיבים באו במגע היה שער יפו, ממערב ומצפון מערב לשער יפו, והפינה הצפונית מערבית של החומה. במשך עשורים רבים, היה זה מרכז התרחשות של העיר. נוסף להיותו המפגש העיקרי, בין שער יפו לכיכר צה"ל של היום היו מרוכזים בתי קפה, בתי מלון וחנויות רבות, ששכנו בשורת בתים שנבנו זה לצד זה משני צידי הרחוב. צליינים, מבקרים, נוצרים מקהילות שונות, בדואים, יהודים, כפריים שהגיעו לירושלים למטרות מסחר, פקדו את המרכז הזה.
כמה רשמים? התייר ג'ון סוויפט כותב כי שער יפו מהווה מרכז מסחרי שימושי ומספר קטן של מבנים כגון ההוספיס הרוסי מגדירים את הדרך אליו בצורת רחוב. בשנת 1886, התייר ת'אודור ווקר השוהה במלון "מדיטרניאן" מציין כי רק שער יפו אינו סגור בלילה, מכיוון שמחוצה לו מתחילים להופיע פרברים חדשים. בשנת 1901, החוקרת אדה גודריך-פרייר עומדת בשער יפו ומתעדת את היום יום: נשות הכפרים באות למכור סחורות (חלב, לבן, עוף, ירקות וביצים) ועוזבות מיד עם סלים על הראש, ותינוקות תלויים על גבן. הגברים מעדיפים להישאר זמן מה כדי לשוחח ולשמוע חדשות. הם אוכלים בעמידה או יושבים בבית קפה ושם נשארים עד השקיעה. אחסאן תורג'מן, חייל צעיר ממוצא פלסטיני בשירות הצבא העות'מאני בשנים 1915-6, כותב ביומנו כי בשער יפו ובסביבתו הוא עושה את סידורי היום יום, הליכות ויציאות ליליות. שם הוא מנהל שיחות על אהבה. לעיתים מנגנת בסביבת השער תזמורת, בפעמים אחרות אנשים סתם מתאספים. גם הנידונים למוות נתלים על עץ הנמצא ליד השער. משרדי דואר בינלאומיים ממוקמים בין שער יפו לממילא, מלון פאסט היוקרתי נמצא בסמוך אליו. הסופר לאופולד וייס, יהודי-אוסטרי שהתאסלם לאחר שחווה התגלות אלוהית בסמוך לשער יפו, כותב כי מחפשי עבודה ערבים מחכים ישובים שעות רבות על מדרגת אבן במגדל דוד. במקום הזה כל מגוון האוכלוסיות חולפות ונמצאות – יהודים אורבנים, חרדים, מוסלמים, תיירים ונוצרים. יש שם חנויות למזכרות וגלויות תוצרת גרמניה. צילומי ירושלים החדשה מאת אריק מטסון מאששים את חשיבות האזור הסמוך לשער יפו. אלה התפתחו בצורה אורגנית כהמשך ישיר לרחובות המסחריים של העיר העתיקה. "גני מנשייה" מחוץ לשער סיפקו אטרקציות שונות, כגון הרכבים מוזיקליים, מדשאה ושבילי נוי. צילומים אחרים שצולמו החל מ-1880, מראים שיירות גמלים, הצטופפויות של אנשים, בניין העירייה העות'מאני, כרכרות, בנקים וחנויות צילום. בסרט שצולם על ידי קמיל סווג'ו ב-1925 ניתן כבר לראות זירה מסחרית עשירה, מבנים נצמדו לחומות והחיים תוססים ברחוב. אלא שדווקא מרכז אורגני זה, עתיד היה להיעלם לאחר חלוקת העיר.
3. בראשיתו של המנדט הבריטי בשנת 1922, ירושלים מתפתחת, מתרחבת ועוברת תהליך של מודרניזציה ובריטיזציה. בד ובד, מרקם העיר מחולק לטלאים והשכונות מקיימות ביניהן קשר השואף לכלום. אבל תחת המנדט, הבנייה, הפיתוח וחייה האורבניים של ירושלים יפרחו בצורה חסרת תקדים. למשל, אם בימי האימפריה העות'מאנית היו בירושלים כ-5 בנקים, בעשורים הבאים יפעלו בפלשתינה 123, נוסף ל-20 אגודות קואופרטיביות. גב' אירמה לינדהיים מציינת כי אין מים חמים במקלחת, אך ביום שבת אחד היא רקדה ג'אז. יש הלובשים פרטי אופנה משנת 925, אבל אחרים מסתובבים עם חולצת טניס. מלצרים מצריים יפי תואר מגישים לה כוסות תה במלון. בית הכרם הפך למקום מדהים, ולפיה פרופסורים ואנשי עסקים נלחמים על כל סנטימטר של אדמה. ברחובות מסתובבים כמרים יוונים, ארמנים, סורים, נשים בלבוש אופנתי, פקידים אירופאים בחליפות וכובע: עיר של מזרח ומערב, מלחמה ושלום, דת ומסחר. ישנם פקידים יהודים, בדואים וסורים; צליינים מרוסיה מבלים בקנטינה פעילה בבניין ימק"א: הכול במרחק של כמה מטרים ספורים. בקרוב, עיתון ה"פלסטיין פוסט" יתעד אורח חיים בריטי שלם בירושלים – תחרויות כדורגל בין צוותי בנקים אנגליים, מוסדות, אנשי עירייה, וכך גם יתקיימו משחקי טניס וראגבי. בתים מתמלאים רהיטי מהגוני, מגיעים לעיר כמה פסנתרי כנף ודוכנים רבים מוכרים עיתונות בינלאומית.
בסלון הספרותי נוסח פריז של קטי אנטוניוס, התאפשר לדבר על סוריאליזם ועד לג'ויס. בחוגים היהודיים העדיפו את בובר ואת גרשום שולם. ערבים התאספו בבתים, האזינו לתקליטים, או הלכו לבר של מלון קינג דיויד כדי לדון "בגדול". את היהודים נוכל למצוא באירועים או בקונצרטים מקבילים ברחביה (מאוחר יותר בתלפיות ובבית הכרם), או למשל בקפה וינה או בקפה אירופה, בהם התאספו לשחק שח ולבלות. בורגני ערבי שהסתובב בשכונה יהודיות, אלברט חוראני, חושב שהיהודים התכנסו בתוך עצמם – ציבור המדבר אל עצמו. כאילו היו איזו אגודה חשאית". יש להניח שמבקר יהודי בשכונה ערבית היה מרגיש דבר דומה. למעשה, חלק ניכר מתושבי ירושלים החדשה עשו דברים דומים, בילו בדרכים זהות, התעניינו בנושאים משותפים, לעתים מבלי לדעת. נימת ההפרדה ניצחה את משקל הסקרנות.
4. ברגע שהבריטים קבעו את ריבונותם על ירושלים, הם זכו לבנות את ירושלים על פי רצונם, ובשם אומות המערב. בראשיתו של המנדט, עמדה השאלה כיצד לנהוג כלפי העיר ירושלים מבחינה תכנונית: נזכור שהעיר כלל לא תאמה את הדמיון המערבי. מכאן שתכנון ירושלים לא יתבסס על חוויות ממשיות, אלא על ראיה בדיונית ממקורות מגוונים. מן היומנים האישיים עולים הדימויים הללו: ירושלים מרגישה לעיתים כמו "סיפור פיות", בפעמים אחרות כ"מסע אחורה בזמן בעקבות ערכי הפילוסופיה". הבדואים ורואי הצאן נתפסים כשמִים האותנטיים, כהתגלות מיתית. ממרפסת בבית המלון אחד מתבונן ב"בדואים ציוריים", וב"מוטיבים אמנותיים". אחר מרגיש כי "בקרבת הפלאחים ניתן עוד להרגיש בחזרה בתקופת התנ"ך". ירושלים היא "ספר סקיצות", "ציור של רובנס", "קולאז'", "קליידוסקופ של צבע וצורה". ובכתבי המסע של צבי אידלסון: "ירושלים מעבירה אותנו לימי הקדומים, זוהי ירושלים של העם היהודי מן העבר, נושבת רוח תנ"כית שמנשבת כלפינו 3000 שנה".
הממונה מטעם המנדט על המשימה המשונה ביותר לתכנן עיר בדיונית בהתאם לדמיון המערבי היה האדריכל צ'רלס רוברט אשבי שעמד בראש תנועת "ארטס אנד קרפטס" והתמנה ליועץ תכנוני. אשבי זיהה את ההזדמנות להפוך את ירושלים לעיר קדושה שתצטלם טוב עבור כולם: היה זה האמצעי להשגת שקט וקונצנזוס שיאפשר למנדט לשלוט ביתר נחת. מספר מושל ירושלים רונלד סטורס בספרו "אוריינטיישנס" כי אנשים רבים, לרבות אנשי מסחר, הבינו מיד את הפוטנציאל הגלום בבניית ירושלים בהתאם לדמיון המוכר, לפי טעמו של התייר הזר. נציגי שלושת הדתות יסכימו עם הרעיון ועם התוכנית. מעתה ירושלים תתפתח כמותג.
"הנה אנחנו בפלשתינה, מנסים להפוך יהודים וערבים לאזרחים, והיכן שכשלה אתונה, נצליח לעשות מירושלים עיר" כתב אשבי בעודו ניגש למלאכה, והוסיף: "הם חושבים כי ירושלים החדשה שייכת להם. אך אין אנו שותפים להשקפה זו, משום שירושלים שייכת לכלל האנושות".
אשבי עמד גם בראש ארגון ה"פרו ג'רוסלם", שגייס כספים לטובת תכנון, בנייה ושימור. הוא הכין דו"ח ולאחר מכן תכנית מפורטת עם שלל האפשרויות הטמונות בירושלים. בהתאם לתכנית, נמחקו או טושטשו שרידים השייכים לירושלים העות'מאנית, הובאו חומרים מחוץ לגבולות פלשתינה, ואנשי מקצוע מבגדד ומדמשק במטרה לשפץ את כיפת הסלע. נקנו חומרי גלם מקולוניות בריטיות אחרות כדי לבנות באמצעותן חיקוי של ירושלים התנ"כית. שופצו החומות והוצאו מהם מבנים שנצמדו אליהן, בוצעו הזזות של עתיקות כדי להתאימן לאתרים היסטוריים חדשים, נעשה עיבוי של העיר העתיקה באמצעות פארק היקפי שידגיש את קדושת העיר העתיקה הקטנה.
ירושלים נכנסה במהרה למשטר תכנוני קפדני של רגולציות ארכיטקטוניות. למשל, חל איסור להרוס או לשנות מבנים בעלי ערך היסטורי ללא אישור בכתב. חל איסור להשתמש בטיח ובפח גלי בעיר העתיקה, הותקנו שלטי רחוב חדשים הכתובים בשלוש שפות והנושאים שמות תנ"כיים ואנגליים. הוצגו תערוכות אמנות ומייצגים בנושא תכנון העיר בזמן אמת.
למעשה, היום-יום המוחשי של העיר העיק על אשבי: קבצנים, יתושים, השירה הדתית ברקע, ואפילו חתולים מתחננים לחלב הפריעו להשראתו. כדי לתכנן את ירושלים הרצויה, אשבי לא התבסס על ההווה, אלא שנעזר בכתבים מאת תיאולוגים, צלבנים, מכבים, וביוספוס פלאביוס.
ירושלים של אשבי היא רצף של תמונות צלולות, מוכרות, תמיד לפי הפריזמה של תרבות המערב וללא מכשולים. מטרתו הייתה להעניק לעיר סטטוס-קוו אסתטי ופוליטי. כדי ליישם את תכניתו, הוא חיזק את ממד ה"התדמיינות" [imaginability]: יכולתו של מקום לעורר את הדמיון, לחזק את הזהות ולהעצים את האפקט הסימבולי של העיר בעיני המתבונן.
בהשראת הסופר הצרפתי פייר לוטי, אשבי הגדיר את ירושלים בצורה מעניינת מאד: "ירושלים היא עיר מנטלית, עיר התודעה...אני חושש כי מכל הערים, ירושלים היא המלאכותית ביותר – סוג של עיר מדומיינת, יצירה של הראש".
אני נושא את ירושלים בראשי, כל הזמן. זה מאפשר לי בין היתר, לעזוב אותה – מעשה חיוני עבור הבריאות.
למה העיר מזיקה לבריאותי הנפשית? כי מימי ראשית ירושלים החדשה, העיר לא הצליחה לחבר בין חלקי המפות השסועות שהולידו אותה. המפות המנטליות והפיזיות של ירושלים ביטאו קונפליקטים שבישרו, או יצרו, או התריעו, על מה שעתיד היה לקרות בעיר, במדינה. פתרונות חברתיים, דתיים, פוליטים וכלכליים עבור ירושלים, טמונים בחשיבה אפשרית על המרחב, אין בכך ספק. "ההתמזגות היא המוצא היחיד" כתב אשבי ברגע של הארה. חלפו מאות ואלפי שנים, ואיש לא פיצח איך עושים את זה.
Comments