top of page
  • Writer's pictureurielkon

מסעות שמאלניים בחלל


ליל ערפל סמיך יורד על היהודית-דמוקרטית. חולפים הימים, הלילות, נערמים נגד רצונם ובזים לרצונותינו. באווירה כזו מוטב לשתות כוס משקה אלכוהולי. ישראל דומה למגדל עקום בלי חלונות הצומח תת-קרקעית, מטה. לא נשקפות בשורות טובות, רק ערבים שיובילו לעוד סדרה של יממות הפוכות, זהות. השעה שמונה בבוקר, או שמונה בערב: כך או כך, התחושה היא של עלילה טרגי-קומית רצופה ונטולת זמן. אפשר להשמיע שיר ולהסתכל דרך החלון. נפנה אל הרקיע כדי לקלל על שהמזל פסח עלינו בעידן הביבי-קורונה. וגם כדי לבקש סימן מרגיע כלשהו, שלא יגיע. תשובה מצד האלוהים הבלתי-נראה של השמיים המונותאיסטיים, אין – מה גם שתקדימי התקשורת הישירה ביננו אינם מעודדים: אלוהים שותק מאז חתימת התנ"ך. מה לעשות? ללגום שלוק, ועוד שלוק. כי הגורל מיקם אותנו כניצבים בפרק ההיסטורי ההזוי ביותר בתולדותיה של הנחלה האוקסימורונית שלנו: מדינת-הלכה חילונית, אופקית-ורטיקלית, צבאית-אזרחית. כך עשויה להיראות שהות בפלנטה אחרת.

התחושה היא שאירועים על-טבעיים בלבד יוכלו להוציא אותנו מהבוץ. רק הגעה פתאומית של חייזרים תפרוש מעלינו סוכת שלום, אחווה, בריאות ורווחה.

אך במקום לשקוע בדיכאון: הבה נחגוג! משימתנו תהיה ליהנות כמה שיותר מתסמיני האבדון, כי בסופו של דבר רק השמחה גואלת את האדם. ובכן, נצא מנקודת הנחה רצינית לחלוטין, לפחות למשך הקריאה, כי באמת יגיעו החייזרים או שאנו ניסע אליהם בקרוב, והכול יהיה בסדר. הנחה זו אינה מופרכת בהשוואה לסיכוי הממשי שמצבנו ישתפר בעתיד הנראה לעין.

ההיתלות בחלל החיצון כמקור לתקוות אוטופיות אינה חדשה, בייחוד בקרב תנועות שמאל מהפכניות. כבר ב-1896, ראשית המדע הבדיוני, הסופר הרוסי פורפירי אינפנטייב דמיין בסיפורו "בפלנטה אחרת" אדם השוהה על כדור הארץ, ותודעתו שוכנת בגופו של תושב המאדים הדומה לצפרדע בעל ראש ציפור ועין אחת. אם יצורי המאדים מכוערים להפליא, לא כך נראתה החברה שחיו בה: שוויונית, סוציאליסטית, מתקדמת, מחונכת. ההפך מאתנו. אפשר למצוא מפלט נוסף במאדים השמאלנים בעזרת "כוכב אדום" (1908), רומן חלוצי מאת יריבו הבולשביקי של לנין, אלכסנדר בוגדנוב. גיבור ספרו הוא "לני", קומוניסט גולה שנבחר להיות שגריר כדור הארץ בכוכב האדום – שמו הבדיוני של מאדים. למרות צפיפות האוכלוסין והמחסור במשאבים, בכוכב האדום שוררת הרמוניה קומוניסטית. במהלך ביקורים מדגמיים במפעל, במוזיאון, בבית חולים ובספרייה, לני לומד כי תושבי מאדים חיים על פי צורה מושלמת של מרקסיזם מדעי. הציוויליזציה מתקדמת שנות אור ביחס לרוסיה הטרום-סובייטית: יש שם אנרגיה אטומית, קולנוע תלת-ממדי, הגבלת ילודה, שיחות וידאו, הולוגרמות, רענון רקמתי באמצעות עירויי דם, ואין חלוקה מגדרית בין זכר ונקבה. גן עדן לשמאלנים מודרניסטים.

המשברים והשינויים הגדולים שחלו עם המהפכה הרוסית ב-1917, ושנה אחר כך עם מגפת השפעת הספרדית על חמישים מיליון קורבנותיה, רק האיצו את הדמיון הקומוניסטי. אפילו הקומרד ולדימיר איליץ לנין פרץ בשיח חייזרים, בריאיון שנערך בשנת 1920 עם סופר הפנטזיה ה"ג' ולס: "אם נצליח לקיים תקשורת אינטר-פלנטרית" אמר לנין לוולס, "כל תפישותינו הפילוסופיות, המוסריות והחברתיות יצטרכו להיבדק מחדש. כי ברגע שהאנושות תתקדם, נהיה עדים גם לסופה של האלימות ככלי לדיכוי."

החלל החיצון הקומוניסטי יפציע שוב ב"אאליטה, מלכת מאדים", סרט המדע הבדיוני הסובייטי הראשון. אאליטה מתבוננת בכדור הארץ דרך טלסקופ ומתאהבת במהנדס לניניסטי שבאותה עת, שנת 1924, שקד על בניית חללית. כוכב מאדים בנוי בקומפוזיציה קונסטרוקטיביסטית – עם גיאומטריות יפהפיות, גרמי מדרגות הזויים ודלתות אוטומטיות. המהנדס מגיע למאדים בליווי אקטיביסט לוחם, והגיבורים ישתתפו במרד סוציאליסטי נגד הרודנות הזקנה. יש גם מקום לסיפור אהבה, ולתעמולה, נאיבית ובלתי מזיקה, אפילו יפה בהשוואה לרפש הפוליטי שלנו. המוזיקה בסרט הופקדה בידי לא פחות משוסטקוביץ, שליווה את ההקרנות ביצירותיו לפסנתר. גם תלבושות החייזרים מרהיבות. הכובעים בעיצוב המטופש והמסיכות השקופות שהם עוטים, בליווי מבט הטירוף על פניהם, מזכירים אותנו, המפגינים נגד נתניהו. ואולי המקום האידיאלי עבורנו השמאלנים הוא אכן בחלל החיצון?

השאלה האחרונה לחלוטין במקומה. השמאלני בישראל נחשב אסטרונאוט, חולמני, נאיבי, לא-ריאלי. ראשו עסוק בבדיית עולמות אידיאליים שקיומם אפשרי רק בשוודיה או בכוכבים. מה גם שמצב רוחו של השמאלן הישראלי נראה מדוכדך ומפוחד פי כמה משל הסובייטי ערב פתיחתו של מבצע ברברוסה, כשמיליוני נאצים פלשו בן לילה לברית-המועצות. לנוכח מציאות כה עגומה, האם קיים אופק טוב יותר מהסתלקות הפגנתית מפיסת הפלנטה הארורה הזאת? נראה כי כך בדיוק חשים תושבי תל אביב: הם חולים. "חרדת-חרושצ'וב" הוא שמה המדעי של המחלה הנפשית שממנה סובל השמאל הישראלי: רעידות גופניות, נטיות אובדניות, לאקונות שכליות, בלבול מלווה התעלפות ושיתוק נוירוני – אלה רק חלק מתסמיניה הנפוצים של המחלה. אך בעיקר ההזיות. אלה לא מרפות אף פעם.

הימין הישראלי ירחיק לכת בקלות, ויטען כי כל תולדות הסוציאליזם והאנרכיזם הם הזיה אחת גדולה המסכנת את בריאות הציבור. במילים אחרות, השמאל מדבק. מכאן הצורך למצוא חיסון נגד "חרדת-חרושצ'וב" המדוברת. מאחר שהחיסון יופק מריכוזי האי-שפיות המקסימליים של השמאל, הרשו לי כעת להגיע אל הפרק הקיצוני ביותר של הקומוניזם הקוסמי.

איש לא חשש כי תינוק ארגנטינאי שנולד ב-1912 להורים מהגרים מדרום איטליה, יפרסם בצרפתית בגיל חמישים ושש טקסט טרוצקיסטי כה מכונן עבור השמאל הישראלי, שכותרתו "צלחות מעופפות, תהליכי חומר ואנרגיה, המדע, המאבק המהפכני של מעמד הפועלים והעתיד הסוציאליסטי של המין האנושי". שמו של האיש הוא ח. פּוֹסאדֶס. אף שהמידע על אודותיו מעורפל וסותר, אנו יודעים בוודאות כי מגיל צעיר פיתח פוסאדס תודעה מעמדית, נעשה סינדיקליסט מטעם תעשיות ההנעלה, שיחק כדורגל בקבוצה שבה פתח מרדונה בקריירה המקצועית שלו, נטש את הספורט בגיל 28 בגלל חולשת עצמות עקב הרעב שסבל בילדותו, שר טנגו, סיפר בדיחות משובחות, פיתח ידע עצום ומפוקפק באין-ספור תחומים, דרש דרשות ממגנטות שלימים התפרסמו כספרים ותורגמו לשלל שפות, ובשנות הארבעים והחמישים, מיקם את עצמו כנציג הטרוצקיזם הלטינו-אמריקאי ב"אינטרנציונל הרביעי". חסידיו של פוסאדס לחמו לצד פידל קסטרו וצ'ה גווארה במהפכה הקובנית (למשל, הרופא-מסז'יסט של צ'ה גווארה היה פוסאדיסט). בשנותיו הראשונות של קסטרו בשלטון, שידרו הפוסאדיסטים תוכניות בתחנת הרדיו הממשלתית הקובנית. אך כעבור זמן האשים פוסאדס את פידל בהריגת שותפו, ונרדף. במהרה פתחה מפלגתו סניפים בצרפת, איטליה, מקסיקו, בוליביה, קולומביה, גרמניה, ברזיל, צ'ילה, פרו ואורוגוואי, וזאת עד אשר בשנת 1962 פתח פוסאדס אינטרנציונל משלו, עם הוגה יווני ששמו מיכאליס ריפטיס, וכינויו מישל פבלו: להלן – "האינטרנציונל הפוסאדיסטי הרביעי". כאן יש צורך לציין כי ח. פוסאדס לא באמת קיים. כלומר, הוא קיים, אך בראשית פועלו היה ח. פוסאדס שם עט שבשמו כתבו טרוצקיסטים רבים, בעיקר שניים: אומרו קריסטלי ודנטה מינאצולי, מחבר הספר "מדוע החייזרים לא יוצרים קשר אתנו" (1989). לימים השם נותר בידי המנהיג ובעל הביוגרפיה הנ"ל, אומרו קריסטלי.

בחזרה לענייננו, החייזרים: ככל שהתקדמו שנות השישים, הלכו והתרבו סיפורי החלל החיצון, נשקפו צלחות מעופפות, קרל סגאן החל לפרסם ספרים שכללו דיון מדעי על החיים מחוץ לכדור הארץ, ארכיטקטים דמיינו ערים הצפות בקוסמוס, וסוציולוגים שרטטו חברות אנושיות שבהן החיים חולפים בשגרה נינוחה והשירה והאמנות פורחות. על רקע זה, פוסאדס מפרסם את התזה המפורסמת שלו: אם החייזרים מפותחים יותר מאתנו, משמע שהציביליזציה שלהם היא טרוצקיסטית, משום שלא קיימת תפישה מתקדמת יותר מזו. לכן הפחד מחייזרים הוא קפיטליסטי. אין לשמאלנים מה לפחד מיצורי החלל החיצון, משום שאלה שותפים פוליטים של השמאלנים. פוסאדס ממשיך לדמיין וכותב כי הואיל והחומר משתנה ומתפתח, סביר להניח שהחייזרים מצאו את הדרך לייצר מזון לכולם, למנוע רעב, מאבקים מעמדיים, אין צורך לרצוח במטרה לחיות, החייזרים אינם אגרסיביים אלא סקרניים: הם לא תוקפים, לא אונסים, לא גונבים, לא פועלים בדרכים שליליות – הם באים כדי להתבונן. לכן רצוי לקרוא להם להתערב בחיי כדור הארץ במטרה להפסיק את המלחמות, להוריד את האבטלה, לעזור לנו לפתח אחווה הדדית, כי כל בעיות האנושות משפיעות זו על זו. לכן יש לבטל את הכוח שבידי המערכת הקפיטליסטית ולתת להמונים את הכוח לכונן חברה חדשה, קדמה משותפת לכולם, יכולת לפתח ביקורת עצמית, אינטרגרציה בין הטבע, האדם והיקום, ובשורה התחתונה: החייזרים ישתתפו בקואליציה טרוצקיסטית עם בני האדם, במאבק הסופי נגד האימפריאליזם.

נהוג לצחוק בימינו על התפישות הפוסאדיסטיות, אפילו בקרב השמאל עצמו. שכן ככל שחלף הזמן הרחיב והקצין ההוגה את עמדותיו, ובמקביל העמיק את סתירותיו: מצד אחד, מלחמה אטומית היא דבר רצוי משום שהיא תקרב את המהפכה. מצד שני, פוסאדס היה טרוצקיסט חינני, דגל בהנאות החיים, ולעומת שותפיו חמורי הסבר בשמאל היה לו הומור תוסס. מצד שלישי, ספריו הפוליטיים מקרינים רצינות והעמקה. העיתון שערך עשרות שנים, "הקול הפרולטרי" (שכונה בחיבה "הקול הפלאנטרי"), פרסם יותר מ-1,500 גיליונות. מפלגתו אף לקחה חלק פעיל במהפכות בתימן ובאלג'יר, ושליחים מטעמו הדריכו ממשלות צעירות ביישום הרפורמה האגררית. ספרו על מלחמת ששת הימים נבואי בקשר לעתידה של ישראל, כנ"ל מחשבותיו על עתיד הקיבוצים. אך מן העבר השני פוסאדס חלם על אחווה עם הדולפינים, כתב רבות על הכלב שלו, הפציר בתומכיו לאכול הרבה חסה משום שהירק הזה לא הורעל על ידי הקפיטליסטים: לפיו, סלט הוא הוא המזון המרכזי של פועלי העתיד. פוסאדס דגל בחיי התנזרות ובמינימום סקס, נושא שהרחיק ממנו רבים. והוא גם פיתח תיאוריות מוזיקליות: בספר על מרקסיזם ומוזיקה קלאסית, למשל, פוסאדס מדמיין סימפוניות של בטהובן מעורבבות עם השירה של מרסדס סוסה. ספרו האחרון נחתם במשפט הבא: "עלינו ללמוד לשיר טוב!"

לקראת סוף חייו, פוסאדס גלה עם חסידיו לאיטליה, והיה בקשר הדוק עם מפלגות טרוצקיסטיות אינטר-פלאנטריות נוספות שפעלו בה ובצרפת. הוא מת בשנת 1981, ולימים הפך מושא ללעג, פרק אנקדוטי ואזוטרי בתולדות השמאל. עם זאת, מורשתו מופצת באתרי אינטרנט, ספרים ותאים מהפכניים ברחבי העולם. לא פלא שהמרכז הפוסאדיסטי העולמי נמצא באורוגוואי: מולדת הריאליזם המאגי (פליסברטו ארננדס, 1947), האהבה החופשית (רוברטו דה לס קאררס, 1900), ואחת הדמוקרטיות המתקדמות בעולם.

נשאלת השאלה כיצד להתייחס בסופו של דבר לטיפוס הזה, ח. פוסאדס ובכלל לשמאל: ליצנים או נביאים? ילדים או בוגרים? נאיבים או אמיצים? קוסמים או מתחזים? המסה של ג'ורג'ו אגמבן "קסם ואושר" מזכירה כי בעת העתיקה האושר נחשב נחשב יהיר ומוגזם. כך נראית המציאות שלנו בישראל: עתיקה, לא שמחה, זכותנו לחלום נפסלה. מן העבר השני, אחת מחוויותנו העצובות הראשונות בילדות היא הידיעה כי המבוגרים אינם יודעים לעשות קסמים. ונראה שהטרוצקיזם האינטר-גלאקטי, ח. פוסאדס, כן הצליחו להזריק מעט שמחה וקסם בלתי-רציניים אל עולמם העגום של המבוגרים. כאן תחל ההבנייה המחודשת של השמאל הישראלי: ביכולתו לגרום לנו לחלום.

אז שיבואו החייזרים! בתמורה נשלח את הפוליטיקאים שלנו אל החלל החיצון. אני כבר מדמיין את ההתנחלות הראשונה במאדים, איציק שמולי אינטרגלאקטי, נפתלי בנט אחראי קורונה בשביל החלב, מירי רגב מלכת התרבות של נגה, ליצמן בדמות אלוהים עם זקן, דרעי במחלקת התיאטרון האוניברסלי, גמזו יהיה הפרויקטור של היקום, איילת שקד תנצח על בג״ץ של כל העולם החי, רב-פקד ניסו גואטה ירביץ לכוכבים, בצלאל סמוטריץ יארגן משלוחים למחנות עבודה בירח. ונתניהו בפיקוד, כמובן, על הכפתור של החומר האפל של הקוסמוס.


9 views0 comments

Recent Posts

See All

Comments


bottom of page