top of page

סוף המשחק

Writer's picture: urielkonurielkon

זאת לא תהיה עוד כתבה קטלנית על הבימה, על ה"ליריקה" של כרמי, על הבניין הישן מול החדש, על אופן בחירת האדריכל לפרויקט, על חילולה או אי-חילולה של ההיסטוריה התל-אביבית, גם לא על כמה רחוקים הם חדרי השחקנים מהבמה או כמה קרובות המשתנות זו לזו, לא על האיכות ה"קפקאית" של מסדרונות מסוימים ולא על האיכות ה"אפרים קישונית" של פינות אחרות, לא על נוחות מול אי-נוחות, ולא על הדיון בנושא אולם הכניסה, לא על אדריכלות פרובינציאלית, לא על שאלת העדכניות הסגנונית של התכנון, לא על בזבוז כספי הציבור על מבנה שפעיל 4-5 שעות ביום ומשתמש באחוז נמוך מאוד משטחו, ולא על העתקת פרטים מתוך קטלוג "האדריכל הטוב של תחילת המאה ה-21". לא.


איזה כיף! אין לי חשבונות אישיים עם אף אחד, לא אינטרסים ולא רצון לפגוע. כך אמרתי לעצמי רגעים ממש לפני שנכנסתי לבניין: "פשוט אתייחס לאובייקט החדש המאוד גדול שניצב בעיר, בזמן הווה; 15 אלף מטר רבועים שצבועים בלבן ושעומדים כעובדה בלתי ניתנת להזזה - כמעט כמו העם הישראלי במזרח התיכון או לפחות כמו רבבות הסובייקטים העומדים על פסגת מצדה על סף בכי מול התהום, ונשבעים בשקט או בקולי קולות למען היציבות הנצחית של העם, של הלאום; מבקשים את נצחיות המבנה.


1- על החומר


הדבר הראשון שבולט בביקורי בבניין הוא המקצוענות: הסיור המודרך נעים, שלם; המלווה יודע לספר על תהליך הבנייה, על הניואנסים השונים של התכנון; על מכשלות הביצוע, על ההתלבטויות הגדולות; על הסוף המוצלח והאופקים שנפתחים עם השלמת פרויקט חד פעמי כמו זה. הוא מצביע על אבן הפינה התחומה בתוך נישה במסלול ההליכה אל הפואייה; הוא יודע היטב לשלב אנקדוטות עם פרטים כמותיים מדוייקים ולדבר על ההפעלה הטכנית של התיאטרון כמנגנון משומן ומורכב להפליא.

אני מגלה כי לשירותו של תיאטרון הבימה החדש עומד מנגנון פרסום ויחסי ציבור משומן הפועל בקפדנות לטובת תדמיתו החיובית של הבניין. כמו שצריך.

הסדק היחיד שאני מוצא בחלקו הראשון של הסיור הוא האמירה החוזרת ונשנית: "אה... הסימטריה של כרמי. או... הסימטריה של כרמי. החותם שלו". זה דבר מצער כאשר מגלים שהכפייה הגיאומטרית של המתכנן גורמת לחצי מהתכנית להיות בלתי שימושית בעליל. אבל לא נורא, נניח להם, לכרמי ולסימטריה שלו.

מן הסתם הבימה המחודש עונה על כל המרכיבים הפרוגרמטיים הרצויים מבחינת התוכנית. במסדר מהיר - אולמות: יש, שירותים: יש, קופות: יש, מרחבים עודפים אינסופיים: יש. מקומות המתנה: יש, וכך הלאה. נפלא. נוסיף שהאולמות, המתוכננים בעזרת יועצים מחו"ל, פועלים היטב: אקוסטיקה טובה, מראה שונה לכל אחד, זוויות ראייה טובות, גופי תאורה באיכות גבוהה.

להנהלה חשוב לציין שהמושבים הם מחברת ווקסמן –כחול לבן, הם מדגישים - ושהם נבחרו במשאל עם. דמוקרטיה. נציין גם את הפרט הזה, לא מיותר. הכל פועל. הכל תקין, הכל רגוע, הכל שקט, אל תדאגו. כרמי והצוות שלו השתדלו להגיש בניין במצב אופטימלי, אין ספק, מאוד מאוד השתדלו.

תופתעו לגלות שאפילו הגימור הוא יחסית טוב, ויש להעריך עובדה זו. אנחנו יודעים הרי שהארכיטקטורה הישראלית – זו הציבורית וזו הפרטית – משקיעה מאמצים עצומים כדי להילחם בשדים שלה, בנטיותיה המולדות: ארונות חשמל בחוץ, צבע שפוך על הפנלים, פלסטיק ממפעל כתר בשפע, שלטים ידניים, מילים בלועזית הכתובות בשגיאות גסות.

אלא שבמהלך המנוחה הרגעית נשענתי על קיר אקראי, נגעתי בו, הקשתי בו, דפקתי, ולא האמנתי: הוא היה חלול. גבס! משהו במגע הכימי בין ידיי לבין התרכובת החומרית עורר בי תחושה דומה להתעוררות מחלום; או מסיוט. פתאום גיליתי שהכל בנוי או מצופה מגבס, הכל, אלפי מטרים רבועים: עמודים, עמודונים, קירות, תקרות, מעקים, גגונים, עיטורים, נישות, בליטות. עולם מגבס. סימטריה מגבס.




2- הבניין כהדמיה


תיאטרון הבימה דומה לתפאורה. השוני בין האולמות הוא מעין תפאורה. לפתע אני מרגיש שאני מתהלך בתוך שרטוט אדריכלי דו-ממדי. ניתן להרגיש את הקווים הנוקשים, את ה-"קופי פייסט", את ההוראות הבסיסיות באוטוקד, את הסכמטיות המרחבית שהינה תסמין, לא של המודרניזם הגבוה אלא של עייפות הדימיון. אני מרגיש כלוא בתוך קופסא, בתוך מודל מקרטון ביצוע בקנה מידה אחד לאחד.


לעתים קרובות אפשר לפגוש ארכיטקטורה שעל הנייר נראית תלת ממדית, רב ממדית אפילו. לא זה המקרה כאן: לא רק הבניין מעורר תחושה של הדמיה ממוחשבת, כזו שנבנתה לצורכי גיוס משאבים, אלא שגם האנשים! אני מסתכל סביבי ומוצא שרובנו דומים לשבלונות התלת ממדיות של האנשים הגלובליים העומדות לרשותו של טכנאי המחשב המפעיל תוכנת תלת ממד. אני מנסה ליהנות מהתחושה – המציאות בתוך הבימה ככפילתה של העולם הריאלי החיצוני.

שתי הספירות הנפרדות, הפנימית בתוך הבניין והחיצונית בעיר, שוכנות זו בתוך זו אך לא מקיימות ביניהן כל קשר. לדוגמה: מרוב חלונות וזכוכית ושקיפות אל החוץ, לא רואים שום דבר. שפע הזכוכית גורם לאפקט "חומה", חשתי שהבניין סגור, שהוא חסום מבפנים. הסחרחורת והקלאוסטרופוביה הקלה עוררו בי רצון עז לרוץ החוצה. למרות הכל נשארתי.


בהסתכלות חפוזה, לא העיר היא שהייתה מחוץ לחלונות, אלא השתקפות בזכוכית שאפשר להחליפה בציור הפרופיל הדו ממדי של העיר על פוסטר מודבק בלי שאיש ישים לב. כל המעברים בין הפנים לחוץ חדים, חותכים. הכל הוא או פנימי לחלוטין או חיצוני לחלוטין, אין מקומות ביניים, אין פתיחות, מרפסות. אני שואל את עצמי אם ארכיטקט הבניין דיבר אי פעם עם אדריכל הנוף. בולטת תופעת הדיס-ארטיקולציה, האופיינית לתקופתנו, בין הישויות השונות המרכיבות את מוסד התיאטרון: קיים כאמור נתק בין מבנה התיאטרון לעיר. בין הכיכר התרבות לפנים התיאטרון, בין האולמות לחללי ההמתנה, בין מרחבי ההמתנה לתנועת הבניין. כל אחד התפתח לו לבד, בהכחשה גדולה לקיומו של האחר.

בלי כל אפשרות למצוא במבנה מרחב המתפקד כ"מרקם פנימי", התחלתי לראות הכול הפוך: נאמרה לי המילה "זרימה" וראיתי תקיעות, נאמרה המילה "ייחודיות" וראיתי חזרתיות, שכפול לשווא: פעמיים מדרגות, פעמיים עמדות קפה, פעמיים אותו מסדרון, חללים בראי. ההיה זה אני שם או שמא היה זה כפילי?

צורתו של המבנה "מפורקת" מהתוכן שלו באותה צורה שסוג ההצגות המועלות בתיאטרון זרות לחלוטין לזמן שחולף לו ממש מחוץ לזכוכית: כאילו עולם התיאטרון והאופנים לצריכת תרבותית הוקפאו לפני עשרות שנים. כך שהמנותקות של בניין הבימה חורגת מן האנכרוניזם בלבד של תכנון החלל, כלומר, בידודו של הבניין ומנהגיו מתפרשים לכלל תופעה רב מערכתית.



3 – עיוורון של דור שלם


עליתי וירדתי בבניין, נכנסתי ויצאתי מאולמות, משרדים, מסדרונות. חיפשתי אנשים אך לא מצאתי אותם. ההליכות התארכו, חום הגוף עלה. נעלמו החלונות ועלתה העוצמה של גופי התאורה, לא ראיתי עדויות לנוכחותה של נפש חיה. חשבתי: "אם ירצחו אותי, איש לא ימצא אותי." כמה זמן הלכתי, לאיזה כיוון? אינני יודע. חשתי רגע את אפקט המועקה של שדה התעופה בן גוריון: קווי אופק אופקיים מאוד המשורטטים בקצה גבול הראייה שלי, ויש לי ראייה טובה. הצללים של הקירות, של הדלתות ושל גופי ההולך, נצבעו על הרצפה בפרספקטיבה מוזרה ואורך מוגזם. "הפלואורסנטים"- חשבתי.

עצרתי כדי לנשום, הוצאתי מחברת ורשמתי את המילים הבאות: "בניין הבימה, האובייקט הנוקשה הזה, האטום, הדו-ממדי, קופסת קרטון הביצוע נטולת כל מימד של המצאה או דימיון הוא בניין חולה."


בניין הבימה סובל מתסמונת נפוצה מאוד באדריכלות הישראלית, וזאת לפי סימפטומטולוגיה מובהקת. הדיאגנוזה: "עיוורון אקסוטופי". מה זה? נלך מיד לעמוד 41 בקלסיקה של אדמונד בייקון "דיזיין אוף סיטיז" – ספר שיצא לאור בשנת 1967 ושסביר להניח שכרמי קרא בשיא הקריירה שלו, דווקא בתקופה שמנועי משאיות הבטון התחממו לקראת בניית עולם המבצרים ההתנחלותי. "עיוורון אקסוטופי", או "תכנון אנדוטופי", לדברי הצייר פול קלה היא מחלה המתבטאת בחוסר יכולתם של בניינים וסובייקטים רבים בחברה המערבית, לקלוט את המרחב כשדה מרקמי "אקסוטופי", ואני מצטט:

"תהליך התכנון האנדוטופי מסתכם בעשיית צורות. ארכיטקטורה היא הכפייה הקפריזית של מערכות צורניות על הנוף. הממד השלישי, האנכי, מסתכם במתיחה צורנית כלפי מעלה של הבניין העומד על הקרקע שכל דאגתו מסתפק במסה שלו, שהיא למעשה השלכה של המשחק הגיאומטרי העיקש של המתכנן."


זה לא רק רם כרמי שסבל ממחלת ה"עיוורון", אלא דור שלם של ארכיטקטים. ולא מדובר בארכיטקטים בלבד, אלא בחברה שלמה, ובהרבה מקומות בעולם. יש לזכור שבעשורים האחרונים היינו עדים להיעלמות מושג ה"קהילה", לטשטוש האינטרסים המשותפים בין בני האדם, לקביעה החולנית של גבולות חדשים במרחב הפרטי ול"תיעוש" אנושי - "האנשים בלופ" (לפי ההוגה הנפלא דידריך דידריכסן): הכל לפי הדוגמות שקבע עבורנו המשטר הקפיטליסטי.

במחוזתינו, הראייה האנדוטופית באדריכלות הישראלית באה לידי ביטוי בביטולו המוחלט של המרקם לטובת חשיבת ב"בלוקים": דור שלם של ארכיטקטים מילא את הארץ מבפנים באדריכלות גושנית – ובמקביל היו הם המוציאים לפועל של תכנון ובניית ההתנחלות, שהן מבחינה תוכנית והן מבחינה אסתטית היה (לא רק לטעמי) מפעל בזוי ודוחה. קריאת המציאות, לא רק האדריכלית אלא פוליטית והחברתית, נעשתה בראי העיוורון הזה: החברה הישראלית קיבלה לגיטימציה להסתכל על מציאותו של העם הישראלי הילידי בלבד, תוך הפניית הגב לכל אפשרות לקרוא את הקונפליקט בצורה קונטקסטואלית. לכן, אין להתפלא מהעובדה שהרבה מאדריכלי התקופה אומרים, עדיין, שהם בכלל לא ידעו: הם עשו אבל לא הרגישו, בנו אבל לא הזיקו, הרוויחו ולא ניצלו. מכאן נסיק שלמחלת ה"עיוורון האקסוטופי" ישנן תופעות לוואי קשות: לא האדריכל רם כרמי אלא כאמור דור שלם באדריכלות המקומית סבל מסוג נדיר של "פסיכוזה אדריכלית", אשר גרמה לרבים לפעול מבלי להכיר בחומרת מעשיהם: הם תכננו כאמור עולם גושי, אבסטרקטי ובלתי מודע לעצמו, שהוא המרחב שבו אנחנו חיים היום.

מכאן שבניין הבימה – הרחק שנות אור מן הארכיטקטורה המודרנית וה"קונקרטית", הרחק מן המינימליזם האדריכלי, מהניסויים של קבוצת "טים טן" האהובה על ידי דור האדריכלים ההוא או מן החלומות האנושיים שחלמה הארכיטקטורה במאה ה-20, לצד הכל – הבימה פועל בצורה מופתית כמרחב מטאפורי, כעולם סימבולי, כמונומנט אלגורי בלב תל אביב לנזקים שנגרמו לאחר, אך גם לעצמי בארבעה וחצי העשורים האחרונים.





4- על טעם וריח


למרות חומרת הטענות שנשמעות כיום בהקשר למסה המונוליטית של הבימה, אין מה להיבהל או להתייחס ליצירתו של רם כרמי כאל מקרה מיוחד במינו. רוב ערי העולם סבלו מ"אימת הבניינים הלבנים". מוזיאונים, תיאטראות, בנייני מגורים, קניונים. אינספור ארכיטקטים בארץ ובעולם – אלפים, עשרות אלפים - חשבו שהצביעה בלבן מזכה אותם אוטומטית מהתכנון לפי הכללים שהתנועה המורדניסטית הביאה לעולם: מספיק היה להם הצבע, גילוי מסוים של איפוק, הקווים הישרים והעמוקים, הגיאומטריה הנקייה לשמה כדי שהאדריכלים ירגישו מודרניים למופת.

אבל כל בניין כזה – כולל הבימה כמובן – נושא איתו מנה של גרוטסקיות, של חללים הנמצאים רוב הזמן ריקים, רק בחברת עצמם, מודים לנצח לתורמיהם. ניתן למצוא בהם מינונים שונים של משחקי מבטים, מפלסים וגשרים שכל תכליתם הוא –במקרה הטוב – לספק תצפית לצבא של גברים העומד בקומת הקרקע ומציץ בדרך כלל על מבקרות עם חצאית מיני המתהלכות במרפסות העליונות. בלי להתאמץ בכלל, נזכור בניינים מהסוג הזה: מבניין המומה בניו יורק ועד קתדראלות של ריצ'רד מאייר בגרמניה, ואף תקופות מסוימות של לה-קורביזייה בצרפת או באלג'יר.


תכנונם של מבני תרבות בימנו – תיאטראות, אולמות קונצרטים ומוזיאונים, בייחוד בהרבה מאד מקרים מעייפות החומר גדולה ביותר: עם השינויים הגדולים שחלו על האמנויות במאה האחרונה, הארכיטקטורה לא בדיוק ידעה לספק מענה מרחבי ראוי להשתנות הדיציפלינות האחרות. השינוי של מערכות היחסים בין צופה ונצפה, השינוי במעמד הצופה ההצגה בתיאטרון, והדינמיקות השונות שנוצרו במשחק, היו צריכות להביא עמם שימוש שונה בחלל. אין דבר רחוק יותר מזה בבניין הבימה.

אם ארכיטקטורה הייתה פעם מפגרת רק בכמה עשורים בודדים ביחס להתפתחותן של אמנויות אחרות, כעת התחושה היא זו של אנכרוניזם גדול יותר. הביקור בהבימה מעניק תחושה מידית של מועקה חללית. תחושה של שמרונות, של התכחשות להשתנותה של התרבות המלווה בהתכחשות להשתנותו של האדם.


הכל בנוי כאילו המשתמשים הנצחיים של התיאטרון יהיו האריסטוקרטים המשועממים, היאפים והבורגנים מהדור הישן. נקודת ההנחה היא שאף אחד לא משתנה, אף פעם. לא האדם ולא האמנויות. לצערנו, אם נבדוק את הקהל שמגיע להבימה, נמצא כי לא מעט אנשים מתנהגים כך. ילדים שגדלו אך עדיין דומים להוריהם, שבעצמם ניסו להידמות לסביהם. אין להתפלא שבמבט מתמשך על משתמשי התיאטרון, נמצא חקיינים של צורות התנהגות, לבוש, תנועה, אותה הפרדה כנעית מן החוץ – שאפיינה תיאטראות וצופים באימפריה האוסטרו-הונגרית.


במובן הזה הבימה והמתכנן שלה הם נאמנים להיגיון פשוט: היגיון הסטטיות. כל המחאות ירגעו, כל השתנות תרבותית תופסק. אחרי הכל הם עידיין יהיו שם. לא משנה שהתיאטרון מריח נפטלין בצורת המבנה, בתכניות האמנותיות שלו או בסוג המשתמשים הקבועים שלו. האדריכל דווקא ענה במקרה הזה למכלול הצרכים של לקוחותיו, ועל כן הוא לחלוטין חף מפשע.

אם שואלים אותי, מוטב שתיאטרון הבימה ישאר בדיוק כך: עם העשירים שלו, השמלות והנצנצים, הקפה הפוך השרוף, עם אבן הפינה הממוסגרת, עם עולם הגבס המפחיד, היאפים, הכל; בדיוק כך, הנה, אל תזוזו, תחייכו: "קליק" - מצלמים אתכם. הבימה מבשרת על הסוף של משהו, על סופו של עידן, על ימיו האחרונים של הניאו ליברליזם הגלובלי והארכיטקטורה הרדודה שלו. בינתיים אנחנו נמשיך לחכות למודרניזציה. סוף עידן הבניינים הלבנים ושל הדיכוי העצמי נראה קרוב, ולשמחתנו הסוף בדרך כלל מבשר על התחלה חדשה.

ואשר לאדריכלות, יש ללכת לפי המלצתו של התיאורטיקן הגדול מנפרדו טפורי: "לנקוט באידאולוגיה ארכיטקטונית". מה היא? פשוט מאד: "משהו מעבר לסתם בניין."




3 views0 comments

Recent Posts

See All

Comments


urielkon

©2023 by urielkon. Proudly created with Wix.com

bottom of page