top of page
  • Writer's pictureurielkon

עמוס גרוסמן או דויד עוזמן

את מי מעניין ה"מאן בוקר"?


יממה לפני שעוז (או גרוסמן?), הופמן או גרוס? עמוס הופמן, או דוד עוזמן – אם נרצה הלחם האחיד וחמאת הבלו-בנד של החברה הישראלית - הבלמים האחוריים ביותר של ה"יהודית ודמוקרטית" - שאללה, שלמה המלך וכל אלילי האולימפוס יפרשו עליהם ועלינו סוכת שלום לעד (אמן), עמד לזכות בפרס הקרוי "מאן בוקר", ירושלים התעוררה לתוך יום נוסף במזרח התיכון, מבלי לדעת שצפויים לה ימים חגיגיים במיוחד. הציפורים צייצו ונדדו כאילו בורחים מבשורה, הים היה אותו אחד, גינות הבר נשמו לרווחה, והמאהב, עמד לנשק את אהובתו בין עתיקות עיר דוד. זוהי ישראל: מרחב כקוסמולוגי, שקט, טכנולוגי, פלורליסטי ושוכר/שוחר שלום. כשהעלילה מסתבכת במקצת, מספיק שראש הממשלה התורן, מחוייך ומפוייס, ילחץ על כפתור המצוקה "עוזמן" שליד מיטתו, ושני הסופרים ייצאו למסע הסברה. בהדרגה, המצב יתאזן וייחזור לקדמותו: מכאן הביטוי המקומי היפהפה: "יהיה בסדר".

אני הולך על פסי הרכבת של “פארק המסילה” לכיוון מתחם התחנה הראשונה, תחת אווירה סמיכה ומטושטשת. נזכר בהגעתו של ארתור רופין לירושלים ב-1907, לאותה עיר קסומה, אף שלדבריו היא מאובקת ואפורה להפליא. כמה צעדים הרחק מכאן, במושבה הגרמנית, רופין חטף מלריה כשהוא סבור כי מקור המחלה באישה מוסלמית שהביאה לו ברגל מי שתייה מורעלים, כל הדרך מעין כרם. גם הצליין קמפר פולרטון, אחד ממאות תיירים בריטים שהגיעו פעם לארץ הקודש, מבחין בעליבותה המיוחדת של ירושלים בשנת 1917, עם הגעתו ברכבת אל העיר, כשסביבו אווירה שרבית בצבע חום, וכנסיית דורמיציון עומדת איתנה מולו, חסרת כל פרופורציה ביחס לנוף שסובב אותה. היום, ברגע זה, שני ירידי ספרים עוינים זה לזה – שבוע הספר העברי ויריד הספרים הבינלאומי – מנסים לשרוד מעל אותה קרקע מדברית של פעם, ליד אותם פסי הרכבת.

בשעה 11:00 אני נכנס ליריד הבינלאומי הנמצא בהאנגר כמעט ריק במתחם התחנה. כמה מדינות פזורות, מציעות דגימה אקראית מספרות מדינתם. בולטות מדינות בלקניות, אוונגליסטים או כמו-איימיש, אמריקאים, רוסים, יהודים דתיים, ונוכחויות גרמניות, איטלקיות וצרפתיות צנועות ביותר. ההאנגר נראה כחלל המקבץ מדינות שתומכות במדיניות ישראל בצורה כזו או אחרת. לצידם, כמה הוצאות לאור ישראליות מוכרות את מרכולתן לרוחות רפאים בריטיות מתחילת המאה העשרים: אין אף לקוח. אנו נמצאים בסימולקרה של יריד ספרים, פנטומימה של יריד ללא קהל, ללא התרחשות, וללא יריד. בשקט המופתי השורר במקום, ישנה מילה אחת שבולטת בין שיחות המקומיים, מעין מנטרה, מילת קסם, והיא: "מאן בוקר". מאן בוקר כתקווה. האם תהיה זכייה? זכייה שפירושה לגיטימציה. זכייה שפירושה להיות, לכאורה, "על המפה" של ספרות העולם.

בשעה 11:30 הייתה לי פגישה עם סוכנת בריטית המייצגת את התאגיד פנגווין רנדום האוס, שממנו הייתי זקוק לזכויות תרגום. בדרך לפגישה שעמדה להתקיים בבית הקפה הסמוך, חשתי רתיעה אינסטינקטיבית, שכן בדרך כלל סוכנויות אנגלוסקסיות נמנעות מלדבר על ספרות, ובמקום זאת מדקלמות במשך שעות ארוכות על תאורי דמויות, עלילות ותקצירי ספרים, כמו רובוטים מחוייכים, כמו ביקורת ספרות ישראלית עכשווית. אני מכיר היטב את אי ההתאמה המולדת הזו עם סוכנים ואנשי ספר אנגלוסקסים: ביירידי הספרים שבפרנקפורט, לונדון או גוואדלחרה הקבוצות מוגדרות היטב ואינן מתקשרות כמעט בכלל. דרום אמריקאים, ברזילאים, פורטוגלים, ספרדים ואיטלקים, אפילו גרמנים ומזרח אירופאים, מרבים לבלות יחדיו ואף לעשות עסקים ואהבה, הן במצב עירני והן בשיכרות, על שולחן העבודה או בחדרי המלון; ואילו אמריקאים ובריטים מסתובבים לרוב ביניהם או עם עצמם, לעתים עם מעריץ ישראלי, תמיד מוכנים לשלוף קטלוג עם טקסטים שתמיד מתחלקים דיכוטומית בין הלקטגוריות “Comercial Fiction”ו"Literary Fiction". רק מו"לים אנגלוסקסים עצמאיים אחדים מצליחים לברוח ממכונת ה"בדיון הספרותי" המפלצתית, ולבלות עם מוציאים לאור בגרסתם ה"דרומית". הניצולים הללו, באופן פרדוקסלי, מרבים לפרסם ספרות, אפילו אנגלוסקסית, אותה הם מגלים דרך עמיתיהם החדשים. ובכן, אי ההתאמה החברתית בין הציביליזציות השונות, מקבילה וחופפת למחלוקת ספרותית השוררת ביננו, שאותה אי אפשר להסתיר, משום שהוויכוח הוא על עצם המונח: ספרות.

כשהקפה והסודה מגיעים, הסוכנת מנסה לתאר ספרים; אני ממהר לעצור אותה כדי למנוע אי הבנות. היא מספרת שהיא באה לישראל כדי להכיר את שוק הספרים ואת המרחב הגאוגרפי, יחד עם הספרות שבו. אני נמנע מלשאול אותה שאלות נפוצות כגון האם היא אוהבת או לא אוהבת את ישראל והאם היא כבר גילתה את הפתיחות המודרנית בתל אביב. חבל להאריך את השיחה לכיוון הזה, משום שאז יהיה צורך להסביר את ה"טריק" הישראלי: להיות פלורליסטים בפרטים הקטנים ובנושאים נוחים, ופשיסטים בגדול - להפנות בעדינות את תשומת ליבו של המבקר לאופנה, למסעדנות מקורית, ליחסים רב מיניים פתוחים, ללחמניות ללא גלוטן, למיחזור חומרים סימבולי, לחינוך ירוק סמלי, לטיפולים רוחניים הודים, על מנת שלא ישימו לב לסיפוח שטחים מאסיבי ולפסילת זכות ההצבעה וחופש התנועה ממליוני תושבים מקומיים שנולדו על אותה אדמה.


לשמחתנו, ואולי לשמחתו של הקורא המזדמן, השיחה קיבלה תפנית מעניינת, והיא סיפקה את הנתון והדרוש: הסוכנת נוסעת למדינות אקזוטיות ו"מגלה" עולמות ספרותיים חדשים משום שלדבריה, אין כמעט בארצה ספרות מתורגמת. שלושה אחוזים שערוריעתיים שלא מייצגים דבר, הם אחוזי הספרות המתורגמת באנגליה מסך הספרים שיוצאים לאור מידי שנה במדינה זו, וארבעה אחוזים די גרועים של ספרות מתורגמת מידי שנה בארצות הברית. זאת בהשוואה למדינות אינספור שבהן נתחסך האחוזים של הספרות מתורגמת נעה בין ה-20 ל-40 אחוזים מסך הפרסומים בשנה. ובכן, נתון זה משמש מפתח למערכת תובנות חדשה:

  1. מצב הספרות המתורגמת בישראל הוא בין הרעים והירודים בעולם, משום שמרבית הספרות לתרגום נבחרת כסלקציה - לא מהספרות העולמית - אלא מתוך הסלקציה של אנגליה וארצות הברית: כלומר, מרבית הספרות המתורגמת בישראל, נבחרת לפי סלקציה מתוך הסלקציה הגרועה ביותר בעולם. {אבל לפני זה אתה צריך להסביר למה היא גרועה, או למה הקריטריונים שמכילות ההוצאות הצפון אמריקאיות על הספרים המתורגמים שלהם מחסלים את הסיכוי לבחירות טובות ומעמיקות, וזה קשור למבנה התעשייה בארצות הברית. באופן כללי, הטיעון שלך יהיה הרבה יותר יעיל אם תראה שהכשלים הם מערכתיים ולא מוסריים (מזה גם ישתמע שצריך לשנות את הקריטריון, ואז תרוויח כפול. עכשיו, מעבר לכך, זה ברור שהאמירה שהמצב של הספרות המתורגמת בישראל הוא מהגרועים בעולם היא לגמרי לא נכונה. בתוך המצב הכללי, שבו כל המדינות מצייתות פחות או יותר לקוד האמריקאי {פרט לסקנדינביות, ששם יש לתרגום כוח רב, או באיסלנד, המדינה עם הכי הרבה ספרות מתורגמת ביחס לאוכלוסייה} ישראל נמצאת במצב טוב יחסית. מתרגמים בה המון מהמון שפות ומהרבה תקופות. הייתי בונה את הטיעון הפוך: דווקא משום שישראל היא מדינה שהתרגום בה פורח, דווקא בגלל זה, צריך לעצור את ההוצאות הגדולות, שממחזרות את האמריקאים, מלהרוס לנו את התרבות, כלומר משהו טוב שקורה!)

  2. ביקורת הספרות ביישראל אינה קיימת, בין הייתר משום שהיא מחקה את התוכן ואת הרטוריקה, מהסגנון האנגלוסקסי: עלילות, תקצירים, תאורי דמויות, הקשרים פוליטיים וחברתיים ילדותיים למדי, ופסיקה מעמיקה – "אוהב, לא אוהב".

  3. פרסי מאן בוקר לפרוזה ה"בינלאומיים" למיניהם נטולי כל ערך ספרותי, מעצם העובדה שהם ניתנים אך ורק ליצירות מתורגמות לאנגלית, כלומר, הפרס העלוב הזה מבוסס לא על חקר ספרות בינלאומי מקיף, רחב ואמתי – בינלאומי - אלא שהוא ניתן לפי בחירה מתוך שלושת אוחזי התרגום הגרועים, הרואים אור במדינה המעניקה את הפרס.

כעת ניתנת האפשרות להעמיק בהדרגה בנושא, לצורך "פירוק שלא לצרכי הרכבה מחדש" של הפרס: ראשית, ניתן היה לטעון כי הסלקציה האנגלוסקסית היא לכל הפחות סבירה, ואף משקפת נאמנה את הלכי הרוח הספרותיים של העולם כולו. אך האמת הפשוטה היא שבמרבית המקרים, שיקולי התרגום באנגליה, פרט לכמה הוצאות לאור בודדות, אינם ספרותיים כלל.

חלק לא קטן מן הסוכנויות והסופרים בעולם שמחוץ לארצות הברית ואנגליה, נמנעים מפרסומים באנגלית, משום שחוזים אנגלוסקסים דורשים עשר, עשרים או ארבעים שנות בלעדיות (בשונה מחוזה סטנדרטי שתוקפו יפוג בין חמש לשבע שנים מרגע חתימת החוזה מחמש ועד שבע שנים מזמן חתימת החוזה). זאת במקרים שבהם המו"ל האנגלוסקסי לא מבקש חוזה עם "חידוש אוטומטי", כלומר חוזה נצחי. בנוסף, חלק לא קטן מהתרגומים לאנגלית, לוקחים על עצמם חופש תרגומי כה גדול, עד שמהות ומקצב היצירה משתנים. יצירות מרחבי העולם עוברות מחבש עריכה לצרכי "הנגשת" יצירות לקהל הרחב הדובר אנגלית. נוסף לכל, מו"לים אנגלוסקסים משלמים מקדמות נמוכות להפליא, אף שבעת המכירה, הם מבקשים סכומים מופרזים.

אם להתחיל לעגל את נושא ה"מאן בוקר", נאמר בפשטות כי הפרס אינו פרס ספרותי, אלא פרס שניתן לפי האופן שבו אנגליה מבינה ספרות. בעלילות הספרים המועמדים, לעתים קרובות נמצא עלילות רוויות פוליטיקה, חברה, קוריוזיות, "עולמות" ו"נושאים". עם זאת לא נצליח למצוא יצירות שאנו הדרומיים מחשיבים ספרותית: ספרות שפירושה המשחק העתיק בין צורה, תוכן, מרקם, צליל, המצאה, מקצב ודמיון. מכאן שספרים מועמדים רבים נראים כ"הפקות" יותר מאשר כ"כתיבות".

מאן בוקר אינו פרס ספרותי "בינלאומי", אלא פרס "אתני" בנוסח ה"מוזיקת עולם" (World Music). מעין פרס "גלובלי" בטעם מגוון: ספר שדומה לחוג סלסה בלונדון, חוג טנגו בניו יורק, או חוג מנדלות באוסטרליה. בין המועמדים האתניים יש קצת מכל דבר: צבעוניות, שופטים בעלי זהויות שונות, תסרוקות כמו אקזוטיות, שמות מפתים, אף שהספרות שבהם, בגדול, אינה חורגת מהנורמה, מן ה"מידה" האנגלית - תמיד מאוזנת, תמיד שמרנית בצורתה, לעולם לא מסתכנת. אם ה"לונג ליסט" של מועמדי הפרס בקטגוריית ה"ליטררי פיקשן" כולל כמה תעוזות והפתעות, הרשימה הקצרה מעלימה חלק מהןם, והזוכה יהיה תמיד מחבר מוצק, בטוח, כמו יין גוף מלא עם הרבה עץ: קוקטל רעיל ביותר עבור מו"לות אורגנית וחוקרת, אך קוקטל בהחלט אכיל על ידי הקורא המשכיל הממוצא האנגלוסקסי. התוצר יהיה דומה לתרכובות בנוסח פיליפ גרוסמן, האנג האנג עוז, לידיה מונרו, עמוס ורגס יוסה. והשופטים יהיו מעין זלמאן ראשדים, פיליפ פולמנים, ג'וליאן ברנסים, גינטר גרסים, עמיטב גושים, פאמוקים למיניהם: קרקס ה"ספרות עולם" הפלקטית. השיעמום של השיעמום הבטוח, המדולל שמות תואר, והמובן מאליו. מכאן שפרסי מאן בוקר, לא מעניינים אף מו"ל קורא ואוהב ספרות בעולם, פרט למדינה המארחת, השותפה האמריקאית והמעריץ המזרח תיכוני.

המאן בוקר הוא פרס של "ללכת על בטוח", עם קצת סיכון, אבל סיכון מינורי: ובכן במקרה זה, נוסחת הפרס זהה לנוסחת החברה שמעניקה אותו. שכן ה"מאן בוקר" מוענק על ידי חברת השקעות תאגידית גלובלית בשם "מאן גרופ", עם משרדים בארצות הברית, הונג קונג, שוויץ, יפן, ליכטנשטיין ואנגליה. יועצים, יזמים (עם פרויקטים באפריקה ובעולם המתפתח כולו). זוהי חברת השקעות בריטית עם פרס ספרותי כתחביב. "Fiction at it´s finest" אומר המוטו של הפרס. פרס שלא שונה בהרבה מתכניות הערוץ הטלוויזיוני E! המציגים, למשל, את 50 הגופים היפים בעולם – ובו 35 גופים אנגלוסקסים, 5 היספנים, ועשרה גופים חטובים שנמצאו במהלך מסע מסביב לעולם, כמו סוכן ספרות גנרי הנוסע אלפי קילומטר כדי לגלות את המובן מאליו.

מיותר להוסיף כי איש רוח שרצונו יהיה לעקוב אחר ספרות בינלאומית, רצוי שייקרא ממיטב המועמדים לפרסים ספרותיים אמתיים, כגון: סטרגה באיטליה, מדיסיס או פמינה בצרפת, רומולו גאייגוס בוונצואלה, פרס איבסן בנורווגיה, קמואש בפורטוגל, ג'בוטי בברזיל, קאסה דה לס אמריקס בקובה, או אקוטגאווה בייפן.

הפגישה הסתיימה מבלי שדיברנו על הנושאים הללו. לטענת הסוכנת, הפרס יילך הפעם למועמד "מפתיע". שילמנו והלכנו בתחנה הישנה. דיברנו על ירושלים הבריטית ועל בנייניה הייצוגיים. כשהתקרבנו ליריד הספרים הבינלאומי, המחסומים מנעו מאתנו לעבור. מסיבה כלשהי, כתוצאה מטעות, היריד הבינלאומי היה פתוח אך חסום למבקרים. כעבור מספר דקות התגנבנו פנימה. בתוך ההאנגר, ביתנים רבים פירקו את הדוכן והתכוננו לנטוש בזעם: רוסיה, סין ומדינה בלקנית אחת. איטלקים, ספרדים וצרפתים שוחחו ביניהם וביטאו את כעסם לכל עבר, לנוכח אירועים ריקים, העדר גישה בין שבוע הספר לייריד הבינלאומי (בדומה לישראל לשכניה פלסטין), ואי קיום הבטחת המארגנים. לדברי רבים, ישראל עבדה עליהם, שוב.

תכף נדע מי זכה בפרס. בינתיים המשטרה פושטת במשרדי ידיעות אחרונות, שלדון אדלסון משכפל את איניברסיטת אריאל, ברק חוזר, חופש הביטוי מתפוגג, בטני כואבת, כמו זו של ארתור רופין 1907. מה זה משנה מי יזכה: אולי הקבוצה אתנית שלנו, גרוסמן או עוז, עוז או גרוסמן, או שניהם יחדיו. הגאווה הלאומית מחממת מנועים. אבל זה בסך הכל ה"מאן בוקר" – לא יותר מ"פיש אנד צ'יפס" מטתוגן באנגליה.


41 views0 comments

Recent Posts

See All

Commenti


bottom of page