top of page
Writer's pictureurielkon

עשור מנפילת התאומים


דבר לא קרה – ולא יכול היה באמת לקרות – ברמה העירונית והארכיטקטונית, בניו יורק, עם נפילת מגדלי התאומים ב-11 בספטמבר 2001. אפילו אם היו נופלים עוד חמישה-שישה, או אפילו עשרים מגדלים באותו יום, באותו רגע ממש. דברים אחרים בתחומים שונים אכן קורים כתוצאה ישירה מהאירוע: בכלכלה, למשל, בנק הסחר העולמי מבטל הלוואות ואשראים, למדינות אמריקה הלטינית וגורם למשברים גדולים, רעב וזעם שיחזירו בדיעבד את מדינת הרווחה ויקטינו את התלות בהון המערבי. בתחום הצבאי, נגרמות שתיים שלוש מלחמות, הפגנות מרשימות של כוח ופעולות סיכול. בתחום הקולנוע מצולמים סרטים דוקומנטריים, טלוויזיוניים, עלילתיים שהצופים האמריקאים מקבלים בהתרגשות עודפת לזו הרגילה להם: אם בסרט האמריקאי הטיפוסי העלילה הפיקטיבית מעתיקה בקפדנות ובריאליזם אובססיבי את המציאות האמריקאית של אותו זמן הווה נתון, עם נפילת המגדלים, המציאות זוכה להפקה ברגע אמת: העולם הקולנועי האפוקליפטי מתממש כנבואה. מתממש ההיפוך החלומי בכך שהקולנוע הוא מייצר המציאות ולא המציאות היא זו המייצרת את הקולנוע, האמריקאי. ניתן לראות אפילו את רוברט דה נירו עם שרוולים מקופלים, מזיע ועוזר לזולת. השחקנים רוצים עתה לשחק תפקיד במציאות הממשית שנפלה לנגד עיניהם כהפתעה הוליוודית.

וחוץ מזה, הודפסו כובעים, הומצאו סיסמאות הזדהות, נתרם כסף, הותקנו עוד מכשירי הטלוויזיה במכוני הכושר, נקבעו עצרות מחאה, נמכרו ארוחות עסקיות בהנחה בבתרי פארק והוקלטו שירי פופ של כוכבים השרים בצוותא, בחצי מעגל, מסתכלים אל המצלמות המפיקות במהרה וידאו-קליפ לצדקה. והרבה יותר מזה: אפילו התושבים שאכלסו ביום יום את שכונת טרייבקה בדאון טאון של מנהטן, יכלו לצפות בתקריות מפתיעות אף יותר מהשכן דה נירו מכופף, עם שרוולים מקופלים או מלטף עובר אורח מן הגיל השלישי: אנשי המעמדות השונים, הנמוכים והגבוהים, שותפי כלים ועובדי היי-טק, עוזרות בית ומנהלים הסתכלו לראשונה בעיניים, ולכמה ימים ספורים אף אמרו שלום בכוונה, החזיקו ידיים בלי דלפקים ביניהם והפסיקו להסתובב בעולם כאילו הם לא חיים בספירות מנותקות אחת מהשנייה. נס אמיתי.

אלא שכאמור, בארכיטקטורה וברמה האורבנית, לא קרה – ולא יכול היה לקרות – בעצם, שום דבר.

בשונה מהצבא, הניאו ליברליזם או הקולנוע, אין ביכולתה של הארכיטקטורה, לשמחתנו, להשתנות או לייצר מציאות הן ממשית והן פיקטיבית, בבת אחת, במכת מזל בודדה הדומה לניצחון או הפסד פתאומי ברולטה. ארכיטקטורה נראית מתרחשת בתהליכים איטיים בלתי פוסקים, כמו החיים. והחשיבה הנסיבתית על החיים כאוסף אירועי ראווה נדמית כמדומיינת או אינפנטילית– סוג של חשיבה קולנועית על החיים הכביכול בנויים סביב אירועי מפתח מפוזרים בהיסטוריה הפרטית שלנו ומייצרים רצף של משמעות: לידה-נפילת שיניים-בר מצווה- הצלחה כלכלית ומקצועית- חגיגת הנישואין- תמונות סטילס מחופשות משפחתיות-איפה הייתי כשנפלו מגדלי התאומים-בילויים עם הנכדים- דרמה ומוות שלו בסוף הדרך, בסיפוק המשפחה שנבנתה והישגים שהושגו. אלא שההשפעה של נפילת המגדלים על הארכיטקטורה והעיר, אם אכן הייתה כזו, נכחה אך ורק ברמה הסימבולית, וידוע כי לסימבוליזם בארכיטקטורה אין באמת ערך, לפחות לא בשתי המאות האחרונות. אך ניתן בכל זאת, אם נרצה, לקחת את נפילת המגדלים, לצורך המחשה או כציון נקודתי של שרשרת התהליכים העירוניים, הכלכליים, הארכיטקטוניים והחברתיים ועשו ממרחב מוקף הים הזה, הארוך, הצר והמשונה, לעיר נפלאה, הפרופיל המצולם ביותר בעולם, מקור היופי והאבדון, האופנה והכיעור, הרדידות והידע, הנצח והסופיות: המקום שאנו קורים מנהטן.

אם היינו מצלמים את האי מלמעלה, נאמר, מאחד המטוסים שטסו בשמי מנהטן, רגעים לפני שירדו בגובה כדי להתרסק במגדלים, היינו רואים דבר נפלא. שני הבניינים התאומים יושבים על רקמה עצומה ומסודרת: תכנית עיר שרובה גיאומטרית. צד אחד הוא צר ואנושי. ניתן לתפוס מהתחלתו ועד סופו. ואילו הצד השני הוא בלתי נתפס, ארוך ואינסופי. על שני הניגודים הללו קמה העיר ושם נשענת חלק מגדולתה. אולי לנוכח המראה היפהפה הזה כדאי היה למפגע לבטל את פעילותו. זאת מכיוון ששני המגדלים נראים כשתי נקודות - ענפים הצומחים מתוך שדה חזרתי המנציח את עצמו לבד – והמנגנון הגנטי שלו מאפשר לעיר להיהרס ולהיבנות במהירות האור לפי אותו די אן איי, כשרשרת חיים הבונה את גופה החדש ממש מעל צאצאיה.

גורלה של העיר החזרתית שלנו מוכרע בשנת 1810 כאשר צוות הפועלים הראשון פורש את כלי העבודה שלו ומשיק את הרחבתה של מנהטן. ההרחבה מתחילה ממש מקנאל סטריט, הרחוב שיוצא משכונת טרייבקה של היום (קרוב מאד לתאומים), אם נרצה, המקום שבו רוברט דה נירו עוד מקפל את שרווליו ומלטף זקנות. ואז – במאה ה-19, מתרחש האירוע העלילתי המכונן והפנטסטי של ניו יורק: בין השנים 1811 ועד 1870 נבנית העיר כמעט במלאוה, בדחיפה אחת, מרחוב מספר 1 ועד רחוב 155. העיר בנויה ממלבנים זהים ומשוכפלים. כל בלוק או מלבן כולל 100 מטרים רוחב על 200 מטרים אורך. הבלוקים האורבנים הללו חוזרים באופן מיניאטורי על המוטיב המלבני הכללי של העיר. ההעמדה הזו בונה בהדרגה קצבי הליכות, מסלולים, אופי עירוני מסוים. והבלוקים האורבנים של ניו יורק מתקדמים, עוטפים פרוסת טבע מתוכננת היטב – ומלבנית, כמובן - שעתידה להיהפך לסנטרל פארק האגדי. העיר ניו יורק דומה לגולם, למכונה משומנת המותחת את גבולותיה שלה ללא הפסקה לעבר אופק סופי שלא נצפה עוד.

בכתיבתו המחקרית של ריצ'רד סנת', ממובילי הסוציולוגים האורבאניים בעשורים האחרונים, נטען שהגריד הרציונאלי של ניו יורק, מממש בצורה מושלמת את האתיקה הפרוטסטנטית: החלקות השוויוניות והמלבניות של מנהטן - בדומה לאלו של הערים האמריקאיות שמתפתחות באותה תקופה - מציעות לכל המעוניין מרחב זהה, משוכפל ואבסטרקטי המקל על הסחר, על קנייתן ומכירתן של קרקעות. למרות הטופוגרפיה המשתנה והצורה הבלתי יציבה של המרחב, הבלוק המלבני של ניו יורק מתמודד עם הכול, תוך כדי כך שהוא משקף את הלוגיקה הקפיטליסטית.

העיר של אותה תקופה היא אחידה, אין בה מרכזים מובנים אלא שהיא מייצרת נוף של ריק אינסופי שיתמלא במשמעות בחלוף הזמן. זוהי תשתית חזקה שעליה ישבו מאוחר יותר מגדלי התאומים. אלא שקודם כל שני רעיונות גאוניים נוספים צריכים להשלים את מלאכת בריאתה של ניו יורק בגרסתה החדשה. האחד הוא רשת של רכבות תחתיות התומכת מלמטה בהוויה העירונית המתהווה. האלמנט השני הוא לידתו של בניין הדירות האנכי: אם עד סוף המאה ה-18 האוכלוסייה התגוררה לרוב בבתים פרטיים או כדיירים בתוך בתי מלון, עם צמיחתה של התכנית הניו יורקית, נולד רב הקומות כגרסה אנכית של אותה תכנית עירונית חדשה. בניין הדירות לוקח השראה מצורתם של בתי המלון, אך בשונה מהם, הבניין לא מקיים תקשורת או יחסים פונקציונאליים בין הקומות, אלא שכל קומה היא עולם פרטי משוכפל, העומד בפני עצמו, גבוהה כפי שנרצה.

ניו יורק עליה יעמדו מגדלי התאומים היא שדה אינסופי של חלקות זהות המתפרסות אל האופק, בשילוב שדה של בניינים אנכיים העונים על אותם מאפיינים כלפי מעלה. האינטנסיביות העירונית המקסימאלית של העיר מתקבלת במפגש בין שני המישורים, בין שתי התכניות, זו האופקית וזו האנכית, במפלס הקרקע. ואילו הטקסיות האורבאנית האולטימטיבית תיווצר בחגיגה הצורנית סביב המפגש שבין החלקות המלבניות המשוכפלות של מנהטן ושדרת ברובוואי, הדיאגונל החותך את העיר לצורות מפתיעות ולא גנריות.

מה שנוצר הוא עולם ומלואו, רקמה עירונית שנחרתה בדמיון הקולקטיבי עד כדי כך שילד קטן בתרגיליו הראשונים בציור, לא יהסס לשרטט לנו את הפרופיל של ניו יורק, כאילו משהו מצורתה המולדת בנוי כבר בקוד הגנטי של כולנו. כך שבנוגע לתאומים ונפילתם הדרמטית, אין תקרית נקודתית שביכולתה לשנות בפתאומיות מה שנולד בכזו נחישות. עם סלילת הכביש הראשון לאחר ההרס, ניתן היה למצוא כמעט במצמוץ אחד, אימהות טריות בשיא יופיין, עושות ג'וגינג מאחורי עגלות בוהקות ואארו-דינאמיות כמוהן. כאילו שום דבר לא קרה. מפת העיר משלימה את החסר, מתרפא וממשיכה להתרקם, סביב אותה תכנית פשוטה ואפקטיבית.

אולם כנקודת אזהרה ניתן לומר שמגדלי התאומים נופלים בדיוק בשיא של תהליך אנונימיזציה מואץ, בתקופת עוני, אבטלה, תקשורת בין אישית לקויה, היעלמותם והפרטתם של מרחבי ציבור ועוד. המגדלים נופלים סביב עשרות תהליכים שליליים שאולי, הינם תוצר לוואי לאחידות, לחוסר הזהות הצורנית והשכפול הרב ממדי של העיר. נראה שהאדם בנה את העיר כהגנה מהטבע. הוא המציא את בניין הדירות כהגנה מהעיר. ואילו כרגע, עסוק האדם בבניית מנגנון הגנה מעצמו. ובינתיים, בשקיעת היום מול נהר ההאדסון, על אותה אדמה ארכאית, בקרקע, בין האופק הנדיב והגובה המרשים, העיר ממתינה לרעיון.

11 views0 comments

Recent Posts

See All

Commentaires


bottom of page