top of page
Writer's pictureurielkon

תולדות השעמום

סביר להניח שכל הדרמה האנושית והקיומית של העידן שלנו מרוכזת בפסקת הפתיחה של "עם הזרם" (1899), נובלה מאת ז'וריס-קרל הויסמנס: "המלצר הניח את ידו השמאלית על מותנו, את הימנית על משענת הכיסא, התנועע על רגל אחת, ולאחר שכיווץ את שפתיו, אמר:

– ובכן, זה תלוי בטעם של כל אחד, במקומך הייתי מזמין רוקפור.

– טוב, תביא לי רוקפור."

החירות המקסימלית של בני ימינו מסתכמת בזכות לבחור חתיכת גבינה מסוימת בין רבות. זוהי תופעה שהויסמנס זיהה כבר בחלוף המאה התשע-עשרה. הוא זיהה את עולם הצריכה באפשרות לבחור חתיכת גבינה. קרוב לוודאי שבני תקופתו של הויסמנס התאכזבו מעט כשנעלמה האווירה המהפכנית שסביבה הם גדלו. הם גילו כי בעצם, כל המאבק שלהם שימש אך ורק לדברים כגון פריחת הסחר החופשי בגבינת רוקפור בפריז. האנשים הללו נכחו בימי הקומונה הפריזאית. ואנשי הקומונה ידעו דבר פשוט שאנו מתקשים להבין היום, כעבור מאה וחמישים שנה: אין להתבלבל בין השוק החופשי, חופש בחירת הסחורות, לבין חופש האדם. הקומונה הפריזאית הייתה חלון הזדמנויות יחיד בהיסטוריה. בשנת 1871, כשהיה הויסמנס בן עשרים ושלוש, השתרר שלטון סוציאליסטי-אנרכיסטי ואוטונומי. במהלך סגר חמור על פריז ושני מיליון תושביה, ישמו מהלכי הוועד השליט, המורכב מפועלים, בעלי מלאכה ואנשי רוח, כללים שאיננו מסוגלים לדרוש היום: את ביטול החובות על שכר דירה, ביטול ריביות על הלוואות, הפרדה בין דת ומדינה, לימודים גבוהים חינם, שוויון מגדרי טוטלי, או צמצום כוחה של המשטרה. פריז דאז חולקה לרבעים אוטונומיים אשר קיימו דמוקרטיה אופקית בקנה מידה קטן. עולם חופשי זה עמד על הרגליים והצליח עד מאוד. שלושה חודשים. לאחר מכן הושמד. באופן פרדוקסלי, הו תאריכים! הקומונה הפריזאית התקיימה בין 18 במרס ו-28 במאי: בערך כמו תקופת הקורונה שלנו. קומונה-קורונה לכאורה. כדי להפוך קורונה לקומונה נדרש מאתנו להחליף אות אחת. אך בפועל מדובר במלאכה בלתי אפשרית.

בתום שלושה חודשי בידוד וסגר נסתכל על עצמנו במראה, וסביר להניח שנראה כי הקורונה לא הולידה קומונה. לא שינינו את העולם, לא שרפנו מכוניות לטובת העתיד ולא התעקשנו ולא צעקנו. אדרבה, בכל הזמן הזה לא עשינו כלום; שוטטנו הלוך ושוב ברחוב, בבית, במסכים, במיטה ובראש. ואז נרדמנו.

במבט חטוף על הפרה-היסטוריה, אל הקומונה הפריזאית ועד לאדם שהזמין חתיכת גבינה אצל הויסמנס, נראה כי בראשית היה ההומו סאפיינס. ברגע קצר של השראה ואקטיביזם נוצר ההומו ליבראטוס, אך מאחר שחופש אינו דבר פשוט להכלה, נולד לו הגולם, הדופלגנגר שלו, ההומו קונסיומוס: חיית פרא פגועה ומפוחדת, מבולבלת, צורכת וטורפת את עצמה.

הבה נסמן נקודה רופפת בהיסטוריה. ברבע האחרון של המאה התשע-עשרה תסמיני המודרניזציה החלו לשרטט את עצמם על תודעתנו. המטרופולינים הגדולות עמוסות סחורות חדשות; ערים שינו את גופן ומחקו שרידים ימי ביניימיים אחרונים; התאורה המלאכותית והפסאז׳ים המוארים אפשרו את חקר הלילה; צמיחת הבורגנות הזעירה עם עודפי מזומנים תמכה באשליית חופש הבחירה של האדם; התיעוש המסיבי והזול העניק אז, כמו היום, יכולת לרכוש מוצרים בסיסיים ונלווים. בתקופה הזו נולדו מדעי החברה, האורבניזם והפסיכולוגיה. נולד הסובייקט בצורתו העכשווית. הדמוקרטיות המערביות הצומחות יצרו תרמית בגילום סיפור בדיוני יפה: אנו חופשיים. חופשיים עקב כך שיש לנו חופש בחירה המעוצב לפי יכולותינו, ויכולותינו תלויות בכישרון לממש שאיפות על רקע שוויון הזדמנויות.

אלא שבמקביל לעולם חדש מופלא זה, רבבות החלו מסתובבים כפופים, מתוסכלים, משוכפלים, כנועים, נוירוטים והיסטרים, סוחבים אי-נחת קיומית חדשה ונטולת שם. בין ביטוייה המרכזיים של אי-הנחת הזו מככבים נטיות אובדניות, אלימות אינסטינקטיבית ואויב חדש-דנדש: שעמום. שעמום עצמי. אין זה פלא כי בסוף המאה התשע-עשרה, אדם ששמו גיאורג גרודק, שהשפיע רבות על פרויד, כתב את יסודות הפסיכולוגיה בספרו "ספר ה'זה"" והמציא את הרפואה הפסיכו-סומטית. בתקופה זו גם התפתחה הפסיכיאטריה, קוטלגו מחלות הנפש והחלו ניסויים חלוציים בתרופות לטיפול בהן, תחילה בעזרת חומרי הרדמה פרימיטיביים.

במילים אחרות, במטרה לצלוח את החיים המודרניים ואת החופש המדומה שזכינו בו, על האדם להסתובב מורדם למחצה, שמא יקרוס ויתבשל בתוך סתירותיו. במטרה להכיל ולהסתיר את הרעב הקיומי, אנו זקוקים לגירויים מיידיים הולכים וגדלים, כמו גם לפתרונות כימיים שיאזנו את פנימיותנו. האדם זקוק לסמים זמינים.

הו תאריכים, צירופי מקרים. 1789 זכורה לנו כשנת המהפכה הצרפתית, אך במקביל לחופש המסוים שבישרה, הייתה זו התקופה שהצמח קוקה הופיע לראשונה באנציקלופדיה לבוטניקה תחת השם Erythroxylum – וזאת שלוש שנים לאחר שהובא לראשונה מדרום אמריקה על ידי הבוטנאי אנטואן דה ז'וסייה. ואילו בשנת 1898 – אם נרצה, בזמן שהויסמנס שקד על כתיבת ספרו ״עם הזרם״ – סירופ ההרואין יצא לשוק במכירה חופשית. מהר מאוד הוא נמכר בכמות של טונה לשנה, ואף הומלץ לילדים בשל מיני תכונותיו החיוביות, אם כי עיקר המכורות היו עקרות בית ממעמד הביניים.

אפשר לומר שזו הייתה שנה פורייה ומוצלחת במיוחד לחברת ״באייר״ הגרמנית, שכן בהפרש של מספר ימים בלבד היא הוציאה למכירה את ההרואין ואת תרופת הפלא של פליקס הופמן, שעתידה הייתה לשנות את פני הרפואה העולמית: האספירין. הסם המודרניסטי האולטימטיבי, הנס הרפואי המקל על ומטשטש את כל התופעות כולן – מכאב שיניים דרך כאב לב ועד תשישות – בלי לרפא דבר, אך בלי תופעות לוואי. מאז, אנחנו יקום על אספירין, המשימה שלנו היא לנקות את תסמיני הקיום תוך דחיקת בעיית היסוד אל קרקעית התודעה. כך, מראשיתה, פועלת חברת הצריכה.

במבט חטוף, הרואין ואספירין אינם מתאימים לפתרון מחלתו הנפשית הספציפית של ז׳אן פולנטאן, גיבור הנובלה ״עם הזרם״, שהיה גם גיבורם של פול ואלרי וז׳ורז׳ פרק.

ובכן, ז׳אן פולנטאן אינו משורר אלא פקיד. כמו איש הייטק או אדם המאייש משרה סבירה בימינו, הגיבור שלנו מצליח לפתח תשוקה למוצרים מודרניים, אביזרים, מסעדות ותרופות פלא המפורסמות בשלטים, כרזות ומגזינים. הוא לא אדיש למנגנון התעמולה המקדמת את אורח החיים הקפיטליסטי. אבל אלה אינם מעניקים לו אלא עוד שעמום, שעמום מולד ומציק. קיים אצל פולנטאן, כמו אצלנו, פער בלתי נסבל בין הקידמה החומרית האדירה שלנו, לבין הידרדרותנו הרוחנית, האדירה אף היא.

גיבורנו מתהלך ברחובות פריז. השדרות הרחבות של הוסמאן תכף ישקפו את רוח הבורגנות המרכנתילית החדשה. השדרות יחליפו את הסמטאות העקלקלות של פעם, אלה שעליהן יתאבל לואי אראגון בספרו "האיכר מפריז" משנת 1926. לפי פולנטאן, צורתה של העיר מיישמת את אופק החיים: סימטרי, חלק, ישר, נקי, ריק. עבודתו של גיבורנו נעשית בדייקנות, השעות חולפות עם רשימות ומטלות. המילים נאמרות כסדרן. כולם מתנהגים יפה, ההשקעה נושאת פירות, העיתונים מלאי המלצות. מנות האוכל במסעדות מעוצבות. אבל הפנאי... ריקנות הפנאי מתבטא במין זרם מלנכוליה, זעם מדוכא, רצון לחוסר מעש, מעורבבים בעצלות, עייפות, היפוכונדריה. אין חשק לכלום! זוהי שפעת הזמן. "פעם, פולנטאן חשב שהוא מאושר״. וכעת האהבות מוצו, הדחפים נוטרלו, החיים הפכו מכניים: יציאה, עבודה, אוכל, עמימות, בילוי קטן לפעמים, בית, שינה. פולנטאן חווה חוסר יכולת להגיב למצב הנפשי הקודר שפוקד אותו. הוא חייב למצוא תרופה: "זה לא יכול להימשך כך!" הוא חושב בלבו. גיבורנו מנסה מסעדות שונות, הסועדים נראים לו שחקני שחמט היושבים דוממים זה מול זה. פולנטאן מערבב תרופות וחומרים, ברצונו להבריא. הוא הולך לספר, הולך לאופרה הקומית, הוא לא רוצה להביא ילדים לעולם, כל הספרות כתובה על ידי אידיוטים, הכול מונוטוני. לפיו, העולם היה דומה לפני מאה שנה ויהיה דומה גם בעוד מאה שנה. פולנטאן שותה, מעשן, מתבונן באחרים, מטייל בנהר הסיין, מתחמם בביתו המוסק. ברצונו לנצל את הזמן שנותר עד לכיבוש הסופי של הוולגריות על ידי העולם החדש. פריז נעלמת, ייחודיות עירו מתפוגגת, וגיבורנו עושה לעצמו סגר: תחילה הוא לא יוצא מהשכונה, אחר כך הוא מפסיק לצאת מהבית. אין לפולנטאן כל בעיה להסתדר. מסעדה אחת בשכונתו החלה לעשות משלוחים. "אילו היו לי תשוקות נוספות!״ חושב פולנטאן, "נשים, דומינו, קלפים, חברויות, ישיבה ממושכת בקפה." אך דבר לא מצליח לשעשע אותו.

קוקאין היה יכול לסייע לז׳אן פולנטאן ולהקל את מצוקותיו, כמו גם על מצוקותינו (הרבה יותר מהרואין ואספירין). זיגמונד פרויד היה צעיר בן עשרים ושבע כשקלט את רוח תקופתו הפרדיגמטית, ובין שנת 1884 ל-1887 כתב מספר טקסטים על ההיסטוריה, התכונות וההתנסויות שלו בסם. הכתבים הללו נחשבים לבוסר, אך הם מציירים בבירור את התקוות שנתלו בקוקאין כפתרון לבעיות האדם המודרני. שמו של הטקסט הראשו ״על קוקה״, ונאמר לנו בו כי בעזרת קוקאין אינדיאנים מסוגלים ללכת מאות שעות, החיים מתארכים, החיילים מפסיקים להיות עייפים, החומר החדש גורם לאופטימיות, לאופוריה, עושה חשק לבצע פעולות, אדם בן שמונים מסוגל לצעוד עשרים ושניים קילומטר בלי לאכול או להתעייף, הקוק מרענן, גורם לקלילות. טעמו מר בהתחלה אך טעים וריחני אחר כך, הוא עושה קור נעים בפה ובגרון, ממריץ את פעימות הלב, הוא מחזיר אותך לחיוניות של נעורים, הוא אפרודיזיאקי, משפר את העיכול ונוגד דיכאון – הסם עונה בדיוק על צרכיו של גיבור הספר של הויסמנס. אמנם פרויד מודע לכך שבקרב בעלי חיים של דם קר הקוקאין גורם לשיתוק, צפרדעים נהיות עייפות, אישוניהן תופחים, הן רועדות ופעימות לבן יכולות לגרום למוות פתאומי. אך איש לא ייקח מאתנו את העונג הרגעי, את ההאצה התודעתית, ואת האפקט המשותף לנו ולכלבים בשעה שנוטלים את הסם: מין התלהבות שמחה ודחף לזוז. ובגזרה הפסיכולוגית, בעזרת הקוק ניתן להתגבר על המכשול המפריד בין האדם המודרני לבין האושר הנצחי, משום שהסם, לפי פרויד המוקדם, מנצח היסטריה, היפוכונדריה, נוירוזה אובססיבית, אינהיביציה, מלנכוליה, פחד וחרדה – הסם נלחם ישירות נגד מכלול ההפרעות הפוקדות את עולמנו במאה העשרים ואחת. אלא שמרבית מסקנותיו של פרויד נתגלו על בשרו כמוטעות, עד אשר מכור ותשוש, נטש סופית את הסם ואת מחקרו בשנת 1896.


החירות מטרללת אותנו, חופש הבחירה משגע, עודף הפנאי מוציא אותנו מדעתנו. מאז המהפכה הצרפתית ועד ימי הקורונה לא הפסקנו לחפש תרופות, תרכיזים, תזונות, מדיומים וגירויים חיצוניים שירסנו למעננו את השעמום ואת הפחד הקיומיים הממתינים מעבר לכל פינת חיים. תולדותינו ספוגות קדמה והיפוכה. למשל, בשנת 1820 ארצות-הברית שחררה לראשונה קבוצה גדולה של עבדים וייסדה את מדינת ״ליברייה״, תקרית חיובית, לא? אך מן העבר השני, הסופר תומאס דה קווינסי מפרסם את "וידוייו של אוכל אופיום אנגלי" העוקב אחד ניסיונותיו לעקוף את שעמומו ואת כאביו באמצעות הסם, לתרום ליצירה ולחלימה, וזאת מבלי לחסוך בתיאור התמכרותו הקשה. ונמשיך. מצד אחד, בשנת 1839 יוצאת לדרך הרכבת הראשונה שנוסעת למרחקים, מומצאים צמיגי הגומי הראשונים שיאפשרו למכוניות לנסוע רחוק, נולד הביטוי החיובי המשומש ביותר בעולם – או-קיי (אול קורקט), ולואי דאגר משיק את הדאגרוטיפ, מאבות הצילום, עם מראה חלוצי של הירח. אך מצד שני, אונורה דה בלזק מודאג. הוא מפרסם את מסותיו על החומרים המשכרים המודרניים ומתריע מפני הנזקים החמורים שבצריכה מופרזת של סוכר, טבק, אלכוהול וקפה. כעת נתקדם הלאה בתאור האופן שבו סופרים מגיבים לעולם החדש. בשנת 1860 בודלייר מפרסם בספרו "גני העדן המלאכותיים" את מסותיו על חשיש, אופיום, יין, ומאשש כי בכל מקום הוא ימצא נחמה, חוץ מבעולם הזה. ב-1869 רואים אור הדפים המקוללים של לוטראמון, ובהם המשורר שיימצא מת, רקוב, מאכל עכברים, מחזיק בידו הימנית את "שירי מלדורור" הראשון, המזהיר אותנו מפני החשכה, מפני רעל כתיבתו המשקפת, אולי, את מועקת ההוויה האנושית. מועקה זו משותפת גם למשורר ארתור רמבו. תחילה הוא צובע את עולם השירה באור בוהק, אבל אז בורח מצרפת: ב-1876 הוא מתגייס לצבא. אחר כך הוא נע בין האי ג'אווה, אביסיניה, תימן ואתיופיה ועוסק במכירת קפה ונשק. חברת הצריכה והמודניזציה נמאסות גם על גי דה מופסאן, שסבל מסינדרום רדיפה, וזמן קצר לפני מותו בשנת 1893 כתב כי הוא מפחד מעצמו, מפחד מהפחד, אך ראשית כול הוא מפחד מפני ערפול רוחו ונטישת ההיגיון. על מצבתו נכתב: "עשיתי הכול ולא נהניתי מכלום". ניתן להמשיך עוד ועוד על חיפוש אחר סמים משחררים, על פריחתן של מחלות נפש בקרב סופרים ועל רתיעתם לנוכח השעמום הטוטלי העומד ליפול על העולם. גיום אפולינר, נפש חופשייה באמת, פגוע ראש מהמלחמה, משוגע למחצה, נחלש ומת משפעת ב-1918. אנטונן ארטו, ספוג סם הלאודנום, מקלל את העולם ובספריו "שוקל העצבים" ו"טבור הלימבו" (1925) מציע לשרוף את נפשו במקום שאחרים יוצרים סתם יצירות. האדם החלקלק רוצח בעזרת הפסיכיאטריה נפשות אשר איבדו את עצמן עקב טמטום הנאורות, יטען ארטו ב"ואן-גוך, מתאבד על ידי החברה" (1947), ספר שנכתב בסופן של שנות אשפוז, טיפולים חשמליים ופיתוח תאוריה חלופית על השגעון. ואילו גיבורו של לואי פרדינן סלין ב"מסע אל קצה הלילה" (1932) יושב משועמם בבית קפה כשחולפת שיירת חיילים. מאחר שאין לו משהו יותר טוב לעשות, הוא קם ובן רגע מתגייס לצבא במלחמת העולם הראשונה.

"האם יש משהו טוב יותר לעשות בתקופתנו?" שואלים כיום נטפליקס את פייסבוק, וואטסאפ את טינדר וספוטיפיי את אינסטגרם. "משעמם עם האנשים האלה!" חושבות עלינו האפליקציות.

האם ניתן להחלים משפעת הזמן הפוקדת אותנו כל כך הרבה זמן?

מספרת האגדה כי לפני שנים רבות, סופרים אשר כינו את עצמם "דקדנטים" הפכו לפרחי הרע של דורם. כניצנים השתולים על אדמת השעמום, הם פרחו, האשימו, צחקו עלינו, וכתבו. מעל הכל הם הצביעו בזמן אמת על אי הנחת המודרנית, זו המגרדת לנו בחלומות. אנטול באז'ו ולוק ואז'רנה מוסרים לנו היישר מהעבר כי "דת, מנהגים, צדק...הכול מתמוטט, הכול עובר טרנספורמציה. החברה נרקבת תחת פשעי התרבות. האדם המודרני נמאס. הטעם משפתר, תחושות, עינוגים. אך גם מתקדמת הנוירוזה, היסטריה, היפנוזה, מורפיום, ופטפטת מדעית." רמי דה גורמון הגדול מודיע לנו כבר בשנת 1893 כי מהרגע שהכול בעולם החיצון הפך יחסי, "דבר מוחשי לא זז פרט לסובייקט (לכן הוא משתגע) המציאות היחידה היא המחשבה". ואילו ז'אן לוראן, שהרבה לכתוב על מכורים ללגימת אתר או לנטילת ברומיד להרגעה, קורא לנו בסיפור משנת 1900 להצטרף לחגיגת המודרניות, אבל הוא ממליץ: "השג לך תחפושת ומסכה."


ללא ספק, את הפתרון השימושי, היעיל, המריר והאירוני ביותר לשפעת הזמן שלנו, נמצא בסופו של דבר בספרו של הויסמנס, ממש על החבל הדק בין שתי מאות. ז'אן פולנטאן הגיבור, הניצול, אומר לנו בלעג מבעד לכל השנים שחלפו מאז לידתו, בלי חומרי הרדמה, ממריצים או מרגיעים, מתוך הסגר בביתו, רגעים לפני (כפי שיקרה אצלנו) שיגיע משלוח האוכל, כי מוטב בסופו של דבר ללכת עם הזרם. לשבת בחיבוק ידיים ואז לנסות ללכת לישון.


52 views0 comments

Recent Posts

See All

Comments


bottom of page